‏הצגת רשומות עם תוויות פליטים. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות פליטים. הצג את כל הרשומות

יום שני, ינואר 12, 2015

תמונות: פליטים ויטנאמים במרכז הקליטה בעפולה

לשכת העיתונות הממשלתית העלתה לחשבון הפליקר שלה תמונות של פליטים ויטנאמים בישראל. התמונות צולמו על ידי מילנר משה ויעקב סער ומציגים מגוון סצנות למן המתנה בשדה התעופה לטיסה לישראל ועד לשיעורי עברית במרכז הקליטה בעפולה. בתום מלחמת ויטנאם נמלטו ממנה כמליון וחצי פליטים שמהם נקלטו מאות מספר בישראל.

מנחם בגין בתמונה פטרנליסטית
ילדים ויטנאמים מגיעים לגן ילדים של ויצו
ילדים ישראלים מאמצים חבר ויטנאמי חדש
פליטים ויטנאמים לומדים עברית באולפן קליטה
ילד ויטנאמי בגן ילדים ויצו
ילד ויטנאמי בגן ילדים של ויצו
ילד ויטנאמי לומד עברית בבית ספר
אשה ויטנאמית מעיינת בספר לימוד השפה העברית

משפחה ויטנאמית בהפסקת צהריים
ילדות ויטנאמיות במרכז קליטה בעפולה
משפחה ויטנאמית ממתינה למטוס לישראל
משפחה ויטנמית ממתינה למטוס לישראל

Screaming, Party Girls! Up to 60% OFF!

יום שלישי, מאי 15, 2012

הקרנה בסינמטק חולון: המסע של ואן

הסרט הדוקומנטרי, המסע של ואן, המתעד את סיפורה של ואן נויין, בת למשפחת ניצולים ויטנאמית שהגיעה לישראל, יוקרן ביום רביעי הקרוב (16.5.2012) בסינמטק חולון (מדיעטק). ההקרנה בשעה 20:30.

לפניכם הטריילר: המסע של ואן



לינקים קשורים:


Airbnb

יום שני, אפריל 30, 2012

37 שנה לאיחוד ויטנאם

ברחבי ויטנאם מציינים היום את יום האיחוד (או בשם הרשמי: יום השחרור Ngay Giai Phong). בתאריך זה, 30 באפריל, לפני 37 שנה (1975), נפלה סייגון בידי כוחות הצפון. שתי תמונות חקוקות בזכרון ההיסטורי מאותו יום: 1. תמונה של טנק צפון ויטנאמי מפיל את גדר בניין ארמון הנשיא בבירת דרום ויטנאם, סייגון (לימים ישונה שמו של הבניין לבניין האיחוד, וסייגון תקבל את השם הוצ'ימין). 2. תמונה של ויטנאמים מנסים לעלות על אחרוני המסוקים האמריקאים העוזבים את שגרירות ארצות הברית בסייגון.
 

 
אתר עיתון חדש (Bao Moi) פרסם עוד תמונות מעניינות מהתקופה, כולל לוח שנה מאותו יום ותמונה של חיילים צפון ויטנאמים מפילים מסוק אמריקאי מגג בניין השגרירות האמריקאית שננטשה.


רבים מהדרום ויטנאמים שמחו לקראת בואם של אנשי הוייטקונג, וראו בהם משחררים, אך על ויטנאמים אחרים נפלה אימת מוות ובשנים שלאחר מכן נמלטו מויטנאם כמליון וחצי פליטים, חלקם מצאו מקלט בישראל. בסרטון הזה רואים תושבים עוזבים את סייגון עם הישמע שמועות בוא כוחות הוייטקונג:


עוד על נפילת סייגון בסרטון הבא (אנגלית): דיווח חדשותי המתעד גם את הקרבות האחרונים ואת פינוי האזרחים המקושרים והעשירים מסייגון:


Airbnb

יום שלישי, ינואר 17, 2012

על הויטנאמית-ישראלית ועל מולדת

מתוך כתבתו של יוסי קליין על הויטנאמית-ישראלית ועל מולדת: "הדס הואן שנולדה בוייטנאם, התחנכה בישראל ובגרה בה, תופשת את עצמה כסינית "בגלל שכך רואה אותי הרחוב". אבל בכל מובן אחר, היא אומרת, היא ישראלית. הזדהות מלאה עם המקום אליו נקלעה במקרה היא תמצית הפליטות שלה. עם העברית המצוינת שלה וראייתה המפוכחת את החיים כאן, בכל זאת היא עדיין פליטה. פליט מבקש קודם כל להציל את חייו ולאפשר חיים לבני משפחתו. פליט שחייו עמדו לו מנגד מחפש קודם כל ביטחון. השתלבות במקום המפלט שלו היא סוג של ביטחון".

"השתלבות נותנת ביטחון, אבל יש בה גם קושי: היא דורשת גם אמונה במטרותיה של החברה כולה. ומה לעשות שמטרות החברה לא תמיד עולות בקנה אחד עם ביטחון הפליט? במדינה שבה הכלל מפקיע את זכותו של הפרט בתואנה של סכנה קיומית מתמדת, מתערער ביטחונו של הפליט. הוא מתקשה לחיות עם מצב שבו חייו תלויים תמיד במהלכים פוליטיים וחברתיים ששיקוליהם זרים לו. פליט וייטנאמי הוא לא חוליה בשלשלת הדורות, אין לו מחויבות לאלפיים שנות גלות ולתקומה שאחריהן. המלה "אדמה", למשל, לא מפעימה אותו. המלה "מולדת" היא עבורו רק זיכרון. זיכרון של פליט הוא מטען דל משקל שהוא יכול לשאת עמו בקלות מארץ לארץ. בזיכרון של פליטי וייטנאם יש יותר מראות, ריחות, טעמים ושפה ופחות רגבי עפר".

"המלה 'אדמה' מתארת יותר מאשר סתם קרקע", משכיל אותנו אתר האינטרנט של האגף לחינוך קדם יסודי במשרד החינוך. "היא מתארת את הקשר בין האדם לארץ - אדמת מולדת. מקום שאדם או עם מרגישים אליו שייכות ואפילו מוכנים להילחם על אדמה זו וליהרג למענה". זהו המסר ההחלטי שמעביר משרד החינוך לפעוטות באמצעות הגננות שלו. הקביעה הזאת לא מבהירה אם "אדמת מולדת" היא מונח כלל עולמי המתייחס לקשר שבין אדם באשר הוא לאדמתו, או שהוא מתייחס רק לאדמת ארץ ישראל. ב-1977 היו הוייטנאמים פליטים, שברחו לכאן מארץ מולדתם. גם בישראל, ארצם השנייה, שלילדיהם היא ארץ מולדת, הם עדיין פליטים. מי שנרדף שנים ארוכות חש תמיד נרדף, גם אם האדמה שמתחת לרגליו מוצקה מאין כמוה".

"חלק מפליטי וייטנאם עמם שוחחתי, מיעוטם צעירים, ביקרו שם. הם מספרים על העוני הגדול שם, על העדר מים זורמים ועל בקתות בנויות מקש, בוץ וגללי פרות. הם מספרים גם על סבתות נחמדות ודיג בנהר, אבל אף אחד מהם לא זוכר את וייטנאם במונחים של "על נהרות בבל שם ישבנו גם בכינו". הורים שחוו את זוועות המלחמה שותקים ובניהם לא מתעניינים - גם את זה אנחנו מכירים".

"סבא של טי וייט שנולדה בישראל נרצח בוייטנאם מול עיני אביה שכותב שירים בוייטנאמית שהיא לא מסוגלת לקרוא. הדס הואן, שהיא "קודם כל סינית אבל מיד אחר כך ישראלית", לא כוללת בישראליות שלה ברית עם הרי שומרון ואפילו לא עם מתחם בזל בתל אביב. כמו צעירים רבים היא מציבה דווקא את הודו בראש רשימת המקומות שבהם תרצה לחיות. כמו ישראלים רבים אין לה זיקה מיוחדת לקרקע המולדת. טוב, היא פליטה וייטנאמית, לה מותר. אבל איך אפשר להסביר את האדישות של מי שהוריו באו ארצה לבנות ולהיבנות, לנחלת אבות? אולי זו הפליטות הנצחית הטבועה בנו ואולי דורש החיבור האוטומטי בין עם לאדמה בדיקה נוספת?"

"טה טאן טאו, ילידת שדרות, ביקרה בוייטנאם כשהיתה בת 16. הזיכרון החזק שלה משם הוא ש"לא היו שם מקלחות או שירותים". סילין לאם, בת ה-27 מירושלים, היתה אמנם בוייטנאם שאותה לא ראתה קודם לכן מעולם, אבל היה זה מבחינתה ביקור משפחתי בארץ אקזוטית יותר מאשר חזרה לשורשים. אחיה סימוי, בן ה-25, עשה את המסע למזרח הרחוק כמו צעירים ישראלים רבים ששירתו בצבא. הוא היה בתאילנד אבל לא בוייטנאם השכנה. אחותו סילין מסבירה ש"וייטנאם פשוט לא מעניינת אותו". במסעדה שלהם, "דא לה תין" בירושלים, מתרגשים הוריו של סימוי לזהות אותו בתמונה מצהיבה מתוך עיתון ישן. בתצלום מ-1981 נראה פעוט נדהם, אוחז כטובע בדגל ישראל שמישהו דחף לידו".

"סילין לאם לא נכנעת להסברי בדבר הברית הנצחית בין אדם למולדת. התביעה ההרואית "מה עוד תבקשי מאתנו מכורה?" נשמעת לה מוזרה, לפחות בכל הקשור לוייטנאם. העברית שלה מצוינת, היא הרי התחנכה פה כל חייה ועכשיו היא לומדת באוניברסיטה הפתוחה. הסינית שבפיה שימושית אבל דלה. היא לא יודעת לקרוא ולכתוב בשפה זו. די במחשבה על חזרה לוייטנאם בכדי להעלות בפניה של סילין העוויה של אי רצון, שהרי בכפר של סבתה אין מים זורמים. סילין לאם היא ישראלית ופליטה גם יחד. כולנו מבינים מהי "מולדת". אלא שמולדתו של פליט היא גם המזוודה שלו. זו שלנו מונחת לעת עתה בבוידעם, אבל במצב שמיש."

הייתם על הספינה יובלי? איש צוות רוצה לשוחח עמכם

בשנות ה-70, לאחר מלחמת ויטנאם, נמלטו ממנה כמליון וחצי ויטנאמים. פראן פינגוסט (Frane Fingust) שירת במכונאי ימי על האוניה יובלי שאספה פליטים ויטנאמים בים הסיני בשנות ה-70. הסיפור שזכה לתהודה תקשורתית גדולה הוביל בין היתר להחלטה של מנחם בגין, ראש הממשלה דאז, לקלוט בישראל פליטים מהמלחמה.

יוסי קליין כתב: "הספינה "יובלי", בבעלות חברת הספנות האחים עופר, אספה את סירתם הרעועה בלב ים ב-10 ביוני 400 ,1977 ק"מ דרומית לסייגון. לקברניט האונייה, מאיר תדמור, אמרו הניצולים שלא שתו או אכלו ארבעה ימים, וממשלת ישראל הסכימה לקלוט אותם לאחר שאף מדינה לא הסכימה לעשות כן וכך הצילה את חייהם. עם השנים נשחקו קצוותיו המחוספסים של הסיפור והוא נשאר בזיכרוננו מעוגל ויפה. מנחם בגין הודיע בחצות ליל ה-20 ביוני שממשלת ישראל בראשותו קיבלה את החלטתה הראשונה: "לתת מקלט לפליטים". האופוזיציה הריעה לו ויפה ירקוני שלחה לו מכתב. למעשה, ההודעה כמעט ונכפתה עליו. יהודה עופר, מבעלי הספינה, הבהיר בפשטות ש"אם ממשלת ישראל לא תקלוט את הפליטים ניאלץ להורידם בסירת הצלה בקירבת אחד החופים, נציידם במזון ובמים ונשאירם לנפשם". דבריו של עופר נמחקו, ובצדק, מזיכרון הסיפור מכמיר הלב. גם הקברניט הרחום של "יובלי", תדמור, נאלץ למצוא עבודה בחברת ספנות אחרת, אבל המעשה היפה נשאר אתנו." (מקור)

הספינה יובלי

היום, כשלושים שנה אחרי, פראן הוא פנסיונר הכותב את זכרונותיו. במסגרת תחקיר על הפליטים הויטנאמים הוא מנסה להשיג קצה חוט שיוביל אותו אל אנשי הקבוצה המקוריים, להציג עצמו בפניהם ולשוחח. האם יש לכם קשר איתם? הוא ישמח לשמוע. אנא שלחו לנו את פרטיכם ונקשר ביניכם. כתובת האימייל שלנו: vietnam.israel@gmail.com

פראן זוכר מצויין את אירועי אותם ימים ובהמשך יתפרסם סיפורו אצלנו כסדרת פוסטים.


יום ראשון, ינואר 23, 2011

המושכים בעול: אנשי הלילה האמיתיים של תל אביב

רועי צ'יקי ארד ("הארץ") כתב על האנשים העובדים מאחורי הקלעים של חיי הלילה בתל אביב בעקבות דירוגה של העיר במקום השלישי ברשימת הערים החמות של מדריך הלונלי פלנט העולמי. אחד מהמרואיינים הוא תום הויין, פליט מלחמת ויטנאם שעלה לישראל כילד. הנה הראיון איתו מתוך הכתבה:

ב"הטרקלין", מסעדת יוקרה בנחלת בנימין, המטבח נראה כסט של סרט לא אמין שעוסק ברב-תרבותיות בישראל. בין המחבתות מבשלים ושוטפים כלים תום הויין, 35, שעלה מוויטנאם בספינת הפליטים שמנחם בגין אישר להכניס לישראל ב-1979; דניס, בן ה-47 מקרלה שבדרום הודו, שלא יודע אנגלית כמעט; מסייע לו בערבית גולן, שאחר כך מתגלה ששמו בהאא אל גולן. בהאא יליד שועפט שבמזרח ירושלים; הוא מחליף עקיצות עם אלכס קצב ובגלל זקנו הוא מכנה את אלכס "חמאסניק". בעת הראיון שני האחרונים מתקוטטים כידידים ומאשימים זה את זה במחמאה "טרוריסט".

תוך כדי הראיון מתגלה שתום הויין הוא דוד של המשוררת ואן נויין, ידידתי. הויין מדבר עברית, ומשתמש בהומור ישראלי. למשל, כשבעל המקום התקרב לראיון, הוא אמר "זו עבודה גרועה בגלל שבעל המקום מחורבן" ואז הם מחליפים צ'פחות. אני מנסה לברר מה יש להויין להגיד על כך שתל אביב נחשבת לאחת משלוש הערים הלוהטות בעולם. הויין: "זה לא מגיע לה. מה עם אמסטרדם? בנגקוק? מה רע שמה? לתל אביב מגיע אולי מקום 20".

- מה אתה אוהב לבשל?

"אוכל איטלקי".

- לא ויטנאמי?

"אוכל ויטנאמי האשה מבשלת. אני אוהב אוכל איטלקי".

לראיון המלא לחצו כאן.

* גילוי נאות: רועי צ'יקי ארד הוא ידיד שלי. ואן נויין וטום הויין הם קרובי משפחתי.

יום שבת, אוגוסט 21, 2010

ד"ר יעל מונק על "המסע של ואן"

הסרט הדוקומנטרי "המסע של ואן" יוקרן השבוע בטלויזיה הקהילתית בארצות הברית, PBS, במסגרת פסטיבל הסרטים הישראלי, המתיימר להציג בפני הקהל האמריקאי תמונת מצב מורכבת יותר של החיים בישראל. יום שלישי הקרוב בשעה 10 בערב.

ד"ר יעל מונק כתבה על סרטיו של דוקי דרור. במאמרה היא מזכירה גם את "המסע של ואן":

"המסע של ואן" נולד מתוך רעיון של הבמאית והתסריטאית ויולט שיצר ונסוב סביב דמותה של ואן, צעירה וייטנאמית המתגוררת בתל-אביב. ואן היא בת למשפחה שהגיעה לישראל כאשר החליטה המדינה להירתם למאמץ הבינלאומי להצלת אלפי הפליטים וייטנאמיים שברחו מהתופת במולדתם כשהם נדחסים לתוך סירות דייגים השטות לעבר יעד לא ידוע. מדינת ישראל ראתה במעשה זה סיוע הומניטרי מהמדרגה ראשונה שחיזק את דימויה "המערבי" והעמיד אותה בשורה אחת עם שאר הארצות שבחרו לקלוט את מוכי הגורל הוייטנאמיים. עם הגעתם זכו אותם פליטים להיקלטות בארץ, כאשר הם לומדים את השפה העברית ואת התרבות הישראלית.

בין שלל חומרי הארכיון הנדירים המופיעים בסרטו של דרור, נראים אותם פליטים וייטנאמיים מדקלמים משפטים שלמים בעברית באולפנים שקודם לכן נועדו לעולים החדשים. איש הערוץ הראשון, צדוק פרינץ, אשר הכין את הסרט "כוונות טובות" בו נראו הימים הראשונים של קהילת הפליטים בשדרות, סיפר לדרור כי נדהם לגלות שהצופים לא ראו את האירוניה שבסיטואציה המופרכת בה וייטנאמיים שוברים את שיניהם בעברית. חומרי הארכיון האלה המופיעים היום ב"מסע של ואן" מלמדים משהו על עמדתה של ישראל בזמן הושטת אותו הסיוע ההומניטרי, הניסיון להעניק לאותם פליטים מעמד דומה אך שונה מזה של העולים החדשים באותן שנים. אבל בניגוד לרבים מהעולים אשר הגיעו בשנות השמונים, השונות שלהם לבשה אופי אחר ולא ניתן היה שלא להבחין בעיניים המלוכסנות ובמבטא הכבד שאפיין את הפליטים. כך גם אביה של ואן: עשרים שנה בארץ, אב לילדים שנולדו כאן, בת ששירתה בצה"ל וכותבת את יומניה בעברית, אך ממשיך לעבוד במסעדה סינית כשהוא משוחח בעברית משובשת עם בעל הבית הישראלי.

מה אופייה של הזרות הזאת שנחרטת בגוף, שואל דוקי דרור בסרטו? את דבריו מגבות גם המילים שואן כותבת ביומנה: הרצון להפוך ביום מן הימים לישראלית לכל דבר, מבלי שישאלו אותה על מקור עיניה המלוכסנות.

מציאות הסרט מופרת בבת אחת כאשר עשרים שנה לאחר הגעתו ארצה, האב מחליט לערוך ביקור מולדת. סיבות רבות יש לביקור זה: ראשית העובדה שאדמות המשפחה נותרו שם עם הימלטותם מהמלחמה ויתכן שהגיע הזמן לתבוע חזרה את האדמה. שנית, החשש הגובר למראה בנותיו המתרחקות מהשפה והתרבות הוייטנאמית, והחשש עוד יותר גדול שביום מן הימים יהפכו לעקורות בדיוק כמוהו בעשרים השנים האחרונות. מורכבות הסיטואציה הזו באה היטב לידי ביטוי בסצינה בה משחקת צעירת הבנות בגינה ציבורית עם ג'מילה חברתה הערביה מהכיתה שם משחקת גם קבוצת בני עולים מרוסיה. על אף העובדה שהשתיים משוחחות ביניהן בעברית, זרותן לכל הסובב אותן זועקת לשמים. ועדיין זרותה של הילדה הוייטנאמית גדולה יותר, ולכן גם מאיימת יותר.

הבמאי דוקי דרור והצלם פיליפ בלאיש (שעבד עם דרור בשלושת הסרטים האחרונים שלו) מלווים את האב במסעו לוייטנאם, כשהם נחשפים לנופים פראים ועוצרי נשימה של אותה מדינה. יחד עם האב הנרגש הם מפלסים את דרכם לעיירת הולדתו. כמו פליקס מזרחי ב"טקאסים", גם אביה של ואן מזהה את ביתו ומעלה זיכרונות בפני בני משפחתו שנותרו שם ובפני צוות הסרט. במקביל הוא רושם ביומנו רשמי מסע: כמעט כל אחת מהתחנות בדרכו מעלות בו זיכרונות עבר. ואילו הסרט מעמת את הרשומות עם חומרים ארכיוניים המלחמה בוייטנאם החופפים באופן מדויק את הנאמר. מסתבר שמוצאם של חומרים אלה בקלטות הקריוקי ששומרים בפליטים הוייטנאמיים בארץ, מעין מארז ויזואלי של תולדות מולדתם האבודה.

ככל האב מתקדם במסע הוא מגלה שהשבת אדמותיו אינה עניין של מה בכך: עם חילופי השלטונות נמכרו האדמות לידיים אחרות ועכשיו עליו להוכיח את בעלותו. בנקודה זו הוא מחליט לצרף אליו את ואן, בתו האסרטיבית המצטרפת אליו לעיירה בלבוש אירופאי המסגיר את זרותה למקום. המפגש אינו פשוט כלל וכלל. בני המשפחה שנותרו במקום אמנם מחבקים אותה בחום אך מהר מאד מתגלים הבדלי המנטאליות. עשרים שנה בארץ אחרת הוא כבר עניין של חניכה שונה. נחישותה של הבת מוליכה את האב לדמויות ולמקומות שונים ברחבי אזור מגוריהם, ולאט לאט מתחוורת ההכרה בדבר אי היכולת לחזור. ביטחונה של ואן מתערער ובסופו של דבר מחליטים האב ובתו לשוב לארץ, כשהם מכירים בכישלון להשיב לעצמם את מה שהיה פעם שלהם.

שוב מומחזת הטרגדיה של העקורים: וייטנאם, ארץ הולדתם של השניים, לא הותירה מקום להולכים. האדמות לא יחזרו להיות בבעלות המשפחה אך לפחות הבת הבכורה זכתה לראות את מולדתה ולחוש את המרחק שנפער בינה לבין אדמת הולדתה. ואן ואביה וחוזרים ארצה, כל אחד מהם רושם ביומנו את רשמי המסע למולדת וכך הם משלימים עם גורל שגזר עליהם להיות רחוקים מאדמתם ומאנשיהם והפך אותם זרים למולדתם.


יום שלישי, יוני 22, 2010

1979: חשש: אייבי נתן יגנוב את ההצגה

באוקטובר 1979 יצא אייבי נתן בראש משלחת הומניטרית לאזורי הקרבות במזרח אסיה. הוא ביקר במחנות הפליטים הפזורים לאורך גבול ויטנאם-קמבודיה-לאוס וקרא למדינת ישראל לקלוט את הפליטים. ב-22 באוקטובר 1979, הגיעו לארץ 179 פליטים. אייבי נתן, שבתחילה הוזמן להצטרף אליהם, לא נסע עימם לבסוף. טוען נתן שמנעו ממנו לבוא עמם שמא יגנוב את ההצגה מנציגי הממשלה שיבואו לקדם את בואם בשדה התעופה. והנה דברי תום שגב, כתב עיתון הארץ, שסיקר את ביקורו של אייבי נתן במזרח.

197 פליטים מוימטנאם היום לישראל

מאת: תום שגב, שליח "הארץ" בתאילנד

בנגקוק, 20 (מיוחד ל"הארץ"). 197 פליטים מויטנאם, רובם ככולם ממוצא סיני, יצאו היום במטוס חכור של נתיבי האוויר הקוריאניים בדרכם לישראל.

הפליטים יגיעו ביום ג' (היום) במטוס אל על, שיאסוף אותם באתונה. חניית הביניים באתונה נדרשה בידי כמה מדינות ערביות, כתנאי לכך שיתירו למטוס לעבור במרחב האווירי שלהן.

הפליטים נבחרו בהונג-קונג, בפיליפינים ובתאילנד. יבואו איתם 41 פליטים שנאספו לפני זמן מה בלב ים בידי אניית-צים "סידני" והורשו להישאר בסינגפור, בתנאי שיועברו בתוך זמן קצוב לישראל. את הפליטים בחר בקפידה נציג הסוכנות היהודית בבומביי, יהודה וייסברגר.

מאות פניות

בעקבות תוכנית רדיו מיוחדת על ישראל, ששודרה במחנה הפליטים בוייטנאמים בדרום תאילנד, ביקשו מאות מהם להיות בין המהגרים לארץ, אך נבחרו רק 63. רוב הבאים הם צעירים, נשואים, עם לא יותר מארבעה ילדים. יש בהם מסגרים, עובדי מוסכים, כמה תופרות וטייס מסוק אחד.

במהלך בחירת הפליטוים התעוררו מדי פעם חילוקי דעות בין שגריר ישראל, מרדכי לדור לבין מר וייסברגר אך בסופו של דבר לא מצא מר וייסברגר יותר מ-197 "עולים" בקרב הפליטים אשר ראיים במקומות שונים, אף כי הממשלה התירה, כזכור את בואם של 200.

שגרירות ישראל בתאילנד מוצפת מאות בקשות, לאשרות הגירה של פליטים היושבים בגבול לאוס.

אייבי יבוא לחוד

אייבי נתן, שהוזמן היום לצאת עם פליטי ויטנאם לישראל, לא נענה להזמנה, לאחר ששגרירות ישראל קיבלה הוראות מירושלים, שלא להתיר את הצטרפותו לפליטים, שעות אחדות לפני המראת המטוס. הנימוק הרשמי: הטיסה מאתונה לישראל מלאה בגלל הצטרפותם של אחדים משליחי הסוכנות, שיצאו לקבל את פני הפליטים באתונה. כן נאמר לאייבי, שלא רצוי שיטוס מעל לשמי מדינות ערב. לאייבי דרכון בריטי וגם הטיסה שבה עמד לצאת הלילה, עקב ביטול ההזמנה לטוס עם הפליטים, תעבור בשמי מדינות ערב.

מאוכזב, אמר אייבי שמישהו בישראל חשש, כי אם יבוא בחבורה אחת עם הפליטים, יגנוב את ההצגה מאלה שארגנו את בואם. הוא אמר כי אילו היה טס בחינם, היה נשאר ברשותו כסף לקניית מזון נוסף עבור הפליטים בקמבודג'ה.

יום חמישי, יוני 17, 2010

דין פליט ויטנאמי כדין עולה

בעקבות האירועים שעליהם כתב זאב יפת בכתבה שפרסמתי בפוסט הקודם, בהם הופלו לרעה הפליטים הויטנאמים בתנאי הקליטה שלהם בארץ ונמסר להם מפקידי הממשלה כי: "פטור ממס ניתן למחזיקי תעודות עולה. הפליטים אינם בגדר עולים חדשים אלא הם בסטטוס של תושבי קבע. פטור ניתן לתושב קבע רק אם הוא יהודי. לכן הפטורים שניתנו להם בשעתו אינם תקפים. הבאתם ארצה יצרה מצב חדש שיש לשנותו, אבל עד שלא ישונה, לא יזכו הויטנאמים לכל פטור", נחקקו בישראל מספר תקנות הנוגעות לפליטים הויטנאמים:

בין היתר: תקנות מס הכנסה (קביעת דין פליט ויטנאם כדין עולה), התשמ"א - 1980‏ שאומר: "דין פליט ויטנאם כדין עולה מיום שנכנס לישראל; לענין זה, "פליט ויטנאם" - יחיד שעזב את ויטנאם ונכנס לישראל על פי החלטת ממשלת ישראל".



יום רביעי, יוני 16, 2010

צ'יינה טאון בעפולה

כתבתו של זאב יפת, הנושאת את כותרת "צ'יינה טאון בעפולה", התפרסמה בעיתון "הארץ" ב-29 באוקטובר 1979, ומספרת על הביורוקרטיה הישראלית שהערימה קשיים על הפליטים הויטנאמים. יפת מעביר ביקורת על טיפול הממסד בפליטים וטוען כי הבטחות שניתנו לפליטים לא קוימו:

צ'יינה טאון בעפולה

השבוע הגיע לארץ קבוצת פליטים מויטנאם, השלישית במספר. סופר הארץ בדק כיצד נקלטו כאן הפליטים הקודמים.

מאת: זאב יפת

משהגיעה השבוע לארץ הקבוצה השלישית במספר של פליטים מויטנאם, שוב חזר ונשנה - אם כי, השבח לאל, בפחות בומבסטיות - פסטיבל קבלת הפנים בבנמל התעופה לוד, יש משהו חשוד בתפיחה העצמית על השכם של ראשי הממסד, ברצון להוכיח קבל עולם באמצעי התקשורת כמה יפים ומוסריים אנו, כיצד דואגים אנו לפליטי שואה של מדינות אחרות - כאילו לא ייתכן להיענות לקול מצפוננו-אנו בלא שהעולם יידע על כך.

בתום הנאומים הנמלצים בעברית ומחיאות הכפיים המנומסות של הפליטים, שרישומי הזוועות שעברו עליהם עדיין ניכרים היטב על פניהם, שבו הנואמים לבתיהם ואילו הפליטים הוסעו למרכז קליטה. וכך, אם לשפוט על-פי התקדים של שתי קבוצות הפליטים הקודמות, נסתיימה התעניינותם של "האנשים החשובים" בפליטים. שוב לא יטרחו לברר כיצד עלתה קליטתם בישראל.

מאות הויטנאמים והסינים, פליטי ויטנאם, המתגוררי םבארץ, הם אנשים חביבים ומנומסים. ה[*חסר], כאשר נפגשתי לשיחה עם אנשי הקבוצה השניה שהגיעו לארץ מחודש ינואר השנה, לא היו בפיהם אלא דברי שבח ותודה למדינה שגאלה אותם מן התופת. הם היפוכם של רבים מבין העולים היהודים, המרגישים שהכל מגיע להם ואינם חדלים מלבוא בתביעות.

רק בחלק האחרון של השיחה, שנמשכה שעה ארוכה, היו בני שיחי גלויי לב יותר והביעו תמיהות - גם זאת בלא שמץ מרירות - על הליכי הפעולה של מנגנון הקליטה שטיפל בהם. יש בדברים האלה, שהושמעו בתממות וללא מרירות, כדי לזעזע כל אזרח בישראל.


כל השכר נוכה

בחודש שעבר, כאשר קיבלו את תלושי המשכורת של חודש אוגוסט, נוכחו לדעת כי התשלום נטו נע בין שמונה מאות לאלף ל"י. לא היתה זו טעות מחשב, כפי שאירכ בחודש שעבר לרבים מבין אנשי ישראל שקיבלו משכורות מקוצצות. שכום זה שולם להם, אמרו בני שיחי, לפי הוראתו של פקיד שומה עפולה.

הרקע למקרה נעוץ עוד בחודש ינואר השנה. זמן קצר לאחר שהגיעו ארצה ונשלחו למרכז הקליטה בעפולה הגיע למקום נציג משרד הקליטה בחיפה. הלה הסביר לפליטים מה יהיו הליכי קליטתם בחודשים הקרובים. הוא אמר כי יתגוררו במרכז הקליטה חצי שנה, שלושה חודשים ראשונים ילמדו עברית, ולאחר מכן יוכלו לעבוד בשוק האזרחי. במשך ששת החודשים הראשונים לעבודתם יזכו לפטור משלום מיסים. כן ציין נציג משרד הקליטה, כי לאחר שיועברו למגורי קבע, ישגר אליהם המוסד לביטוח לאומי קצבאות ילדים (לאחדות מן המשפחות שמונה ועשרה ילדים).

כמובן שהמציאות, כפי שיפורט בהמשך, הייתה שונה לחלוטין. כך נודע שפקיד שומה עפולה הורה למפעלי הרכב בנצרת ולתנובה תל [חסר], שני המפעלים שבהם מועסקים מרבית הגברים מבין אנשי הקבוצות הויטנאמיות, לנכות ממשכורתיהם ולהעביר אליו את סכומי מס ההכנסה שלא נוכו מן השכר במשך ששת החודשים הראשונים לעבודתם. כך מצאו עצמם הפליטים, בחודש שעבר, ללא משכורת חודשית.

הנהלת מפעלי הרכב בנצרת ניסתה להתערב לטובתם אצל פקיד המס, אך גזבר החברה קיבל את התשובה הבאה: פטור ממס ניתן למחזיקי תעודות עולה. הפליטים אינם בגדר עולים חדשים אלא הם בסטטוס של תושבי קבע. פטור ניתן לתושב קבע רק אם הוא יהודי. לכן הפטורים שניתנו להם בשעתו אינם תקפים. הבאתם ארצה יצרה מצב חדש שיש לשנותו, אבל עד שלא ישונה, לא יזכו הויטנאמים לכל פטור.

יש רק לקוות שעתה, לאחר שפניתי בשאלה בעניין זה לראשי מס הכנסה והללו הבטיחו לברר את המקרה בדחיפות, יתוקן המעוות.

חודש וחצי לאחר הגיעם ארצה והשתקעותם במרכז הקליטה המנוהל ע"י הסוכנות, בעודם לומדים עברית בסיסית, קיבלו הפליטים הודעה מפתיעה. ההבטחה כי תינתן להם אפשרות ללמוד עברית במשך שלושה חודשים בוטלה והם הצטוו להתחיל לעבוד.

הפליטים הצייתנים מילאו אחר ההוראה, אך מובן שעמדו בפני קשיי תפקוד. הזמן המועט שלמדו את השפה, לא היה בו כדי לאפשר להם לדבר עברית, והם אף לא הצליחו להבין את המשפטים הבסיסיים ביותר שנאמרו להם. יש גם לזכור שיותר מ-90 אחוז מהם אינם דוברי אנגלית.

בצר להם נאלצו לחפש עבודות שחורות, שאינן מצריכות תקשורת בשיחה. ממשרד הקליטה אישרו לי, שלדעתם גם לימוד עברית במשך שלושה חודשים אין בו די, אך הדבר אינו תלוי בהם. תפעול מרכז הקליטה הוא בידי הסוכנות, ואילו למימון האולפן לעברית שותפים הסוכנות ומשרד החינוך.

חרוצים מדי

כאשר הוחלט כי הפליטים יצאו לעבודה, דאג משרד הקליטה, ובצדק, כי ייקלטו במקומות עבודה גדולים ומסודרים, כדי שלא יפלו טרף לניצול לא הוגן. אך דווקא במקומות אלה נתקלים הפליטים במציאות ישראלית עגומה. כאנשים חרוצים וממושמעים עשו את עבודתם נאמנה, בחריצות וביעילות. הדבר לא נשא חן בעיני הפועלים הישראלים, מחשש שמא יימצא כי אפשר להגביר את התפוצה.

תחילה רמזו להם הפועלים הישראלים להאט את הקצב, אך הפליטים המופתעים לא הבינו מה נדרש מהם. הרי חובה עליהם למלא עבודתם כהלכה! משך הזמן, בעיקר במפעל הרכב בנצרת, התלהטו הרוחות. בכמה מקרים אירעו "תקלות" בעבודה. חלקי מתכת לוהטים נפלו "במקרה" לידי הפליטים. מובן שההנהלה נחלצה לעזרתם, ובסיכומו של דבר גרמה נוכחותם במפעל שיפור של מוסר העבודה.

משום קשיי שפה רציניים נאלצו לא רק הגברים, אלא גם הנשים למצוא עבודות שחורות, ורובן עובדות כעוזרות בית או ככוח-עזר בבית-החולים המקומי בעפולה. אין ספק שרמת החיים שלהם בארת ירודה. ויש לזכור שבויטנאם נמנו כל פליטי הקבוצה עם המעמד הבינוני ובהיותם סינים במוצאם נחשבו "היהודים של דרום-ויטנאם".

בתום מחצית השנה במרכז הקליטה, עברו כל הפליטים להתגורר בדירות נאות שהועמדו לרשותם בעפולה עילית, לא רחוק ממרכז הקליטה. הם העדיפו להמשיך ולגר יחד ורובע מגוריהם כונה בפי תושבי עפולה "צ'יינה טאון".

בשל משכורותיהם הירודות הם מתקשים "לגמור" את החודש. יש גם לזכור שהרגלי התזונה שלהם שונים בתכלית מאלה של הישראלי מן השורה, ואף קשה להם ליצור קשרי שפה עם החנוונים המקומיים. לשתי משפחות קרובים בצרפת ובקנדה שהשתקעו שם לפני שנים רבות, ואלה שולחים עזרה כספית. המשפחות האחרות, אף שהן אמונות על הרגלי חיסכון חמורים כמרבית הסינים שהתגוררו בויטנאם, עמלו נואשות כדי לתפקד כשורה באמצעות המשכורות המצומקות.

אסירי תודה

אין ספק שקצבאות הילדים הניתנות על יד המוסד לביטוח לאומי יכולות היו להקל את התשלומים שלהן היו זכאיות זה כבר. אנשי משרד הקליטה אישרו כי "נושא זה לא היה סגור זמן רב, ולמרות טיפולינו הוא נסחב ללא הצדקה". אם המוסד לביטוח לאומי יפעל ביתר יעילות, יש לקוות שכל המשפחות הזכאיות לאותן קצבאות אמנם יקבלו אותן.

למרות פגעי הביורוקרטיה שפקדו אותם, ככלל מרוצה קבוצת הפליטים ממצבה. ההוכחה הטובה ביותר לכך היא המכתבים מלאי התשבוחות למדינה שהם משגרים לקרוביהם בחו"ל. במיוחד הם אסירי תודה למנהל מרכז הקליטה בעפולה יצחק רובין, שתמך בהם בשעותיהם הקשות ביותר, ועזר להם לפתור בעיות בתקופה הראשונה הקריטית של שהותם בארץ. יצחק רובין עצמו אומר שהיה מעדיף לעבוד עם חמשת אלפים סינים מויטנאם מאשר עם חמישים עולים חדשים ממדינה מסויימת.

הפליטים משתפים פעולה, אדיבים ומנומסים. תענוג לעבוד איתם ולהשתתף בשמחותיהם. מעולם לא צעקו "מגיע לי". עם זאת, גם הוא מדגיש כי מאוד מצער שדווקא בעניין שבו הושקעו הרבה אמצעים כספיים ורצון טוב, כמעט הכשילה הביורוקרטיה הישראלית מאמצים אלה.

מדוע הם רוצים לאמץ ילד מויטנאם?


בעיתון הארץ ב 9 בינואר 1979 התפרסמה כתבה שנשאה את הכותרת "מדוע הם רוצים לאמץ ילד מויטנאם" מאת יהודית קנולר. הימים הם הימים שלאחר מלחמת האזרחים. בתקופה שלאחר מלחמת ויטנאם נמלטו ממנה כמליון וחצי פליטים. אף מדינה עולם לא הייתה מוכנה לקלוט מספר רב כל כך של פליטים. רבים מהם שוכנו במחנות פליטים ונדדו מים אל ים בנסיון למצוא מקלט. פעיל השלום הישראלי, אייבי נתן, הזדעזע מהסיפור וקרא למדינת ישראל לשלוח סיוע ולקלוט פליטים ויטנאמים. כמו כן פנה בקריאה נרגשת מעל גלי רדיו קול השלום שלו לאזרחי מדינת ישראל וקרא להם לאמץ פליטים אל בתיהם. יהודית קנולר מספרת שהייתה היענות גדולה וזוהי כתבתה:

מדוע הם רוצים לאמץ ילד מויטנאם?
מאת: יהודית קנולר

עוד לא פסה אצלנו רוח ההתנדבות: מאות ישראלים הביעו בימים אלו נכונות לקלוט למשפחותיהם ילדים וגם מבוגרים

מי אמר שכל העם בישראל מתלונן? מי אמר שפסו אצלנו רוח ההתנדבות, שאר הרוח והרצון הטוב? עובדה, רק שידר אייבי נתן קריאה לאימוץ ילדים ויטנאמים ותוך שעות אחדות הגיעו מאות פניות לקלוט הן ילדים והן מבוגרים כחלק מהמשפחה.אמנם אייבי התאכזב מכך שהממשלה אישרה קליטת 100 פליטים בלבד, ועל כן הפסיק את הטיפול בהבאתם. אולם אלה שהביעו רצונם לאמץ ילד, יוכלו לפנות למשרד הקליטה, ונראה שרק חלק קטן מהם יוכלו לממש את רצונם.

כל אלו שכבר פנו בבקשת אימוץ ואלה שעוד יפנו, מתכוונים לכך במלוא הרצינות. מה מביא ישראלים, רובם שכירים, לאמץ ילד זר? מה דוחף אותם לקבל על עצמם טרדות וכאבי ראש? שוחחנו עם אחדים מהם.

ריטה נמש (29) ובעלה מתגוררים עם שתי בנותיהם בדירת שני חדרים בחיפה. הבעל עובד במספנות ישראל, וריטה אומרת עליו שהוא בעל טוב. בני הזוג החליטו שמוטב לטפל בפליט הזקוק לבית במקום להביא ילד חדש לעולם.

אם תקבל ריטה ילד קטן היא מקווה שתסתדר מבחינת השפה, יש לה תוכניות ללמד אותו לדבר ישר עברית. היא אומרת שהביגוד איננו מהווה בעיה, כי ממילא היא מקבלת חבילות מחו"ל. ככה אפשר להסתדר עם 6,000 ל"י נטו. רינה מוסיפה עוד שמאחר והיא עקרת בית, היא יכולה להקדיש את עצמה לחינוך הילדים, כולל הילד אותו תאמץ. למשפחת נמש אין מכונית, אך לבד מזה מובטח לכל פליט קטן בית חם עם כל הלב, כי ריטה מעידה על עצמה שהיא חיה למען המשפחה, ומוכנה לוותר על הכל ובלבד שלילדיה יהיה טוב.

השפה אינה מכשול

סטלה ובנצי פייג מתגוררים בבית פרטי באשדוד. בנצי בן ה-30 עובד במפעל ממשלתי וסטלה בת ה-25 היא עקרת בית. בני הזוג נשואים מזה ארבע שנים ועדיין לא חשבו להגדיל את המשפחה, אך עתה רוצים לאמץ ילד ויטנאמי. בעתיד, מבטיח בנצי להביא לויטנאמי שיאמת, אחים ואחיות נוספים. בנצי מודה שיש קושי לאמץ ילד מארץ זרה, אך כל אימוץ הוא קשה, הוא מדגיש. "ובעצם לגדל את הילד הפרטי שלך גם זה לא בדיוק קל". הוא מבטיח להתגבר, ולא חשוב אם זה יהיה ילד או ילדה ובלבד שהם יהיו מתחת לגיל 5.

במשפחת רבינוביץ מתל אביב מחפשים דווקא ילדה ויטנאמית בגיל הבן שלהם בן ה-13. תקווה רבינוביץ שהיא אם גם לבן גדול יותר, סבורה שהקליטה תהיה קלה יותר אם בנה יעזור לאחותו המאומצת בקשיי השפה והקליטה. לדעתה השפה אינה מכשול, רובם יודעים אנגלית, קיימים אולפנים וזה בכלל לא בעיה. אין למשפחה בעיות כלכליות וגב' רבינוביץ מדגישה שלמרות שהיא עובדת חצי יום בעסק העצמאי שלה ושל בעלה, הרי שהיא נמצאת בבית כל יום בשעה 12 כי היא מאמינה בכך שהאם צריכה להיות בבית כשהילדים חוזרים מבית הספר.

גב' רבינוביץ סיפרה כי הושפעה בעיקר מ"השבוע יומן אירועים" לאחר שראתה ביום שישי את מאות האנשים המצטופפים באוניה ומחכים שמישהו בעולם יהיה מוכן לקלוט אותם. "לראות את הילדים ממש הלב נשבר" - היא מסכמת.

בית חם


שרית ארבל בת ה-21 שמעה את הפנייה של אייבי נתן ומיד התקשרה ל"קול השלום". כבר מזמן חשבה על אימוץ ילד נזקק. למשפחת ארבל המתגוררת ברמת גן אין ילדים עדיין.בני הזוג המשפצים עתה את דירתם מתכוננים לעבור למושב בעתיד. בשלב זה הם עובדים. שרית עובדת במועצה לשווק פרי הדר ואילו בעלה הוא עצמאי.

בני הזוג מעדיפים ילד או ילדה בגיל שלוש. שרית האוהבת ילדים, עבדה בעבר בחינוך, ונפגשה הרבה בילדים ממשפחות הרוסות. מאז חלמה להוציא ילד ממוסד ולהעניק לו בית חם, אולי עתה יזדמן לה? היא מוסיפה כי הרעיון כבש את כל בני משפחתה, כולל אמה, לה שתי בנות צעירות נוספות בבית, השוקלת אף היא לאמץ ילד או ילדה ויטנאמים.

א.ד. (בת ה-33) מערד היא אם לבת בת 11 מבעלה הקודם, וחיה עם חברה לחיים. היא רצתה לאמץ ילדים נוספים אך הרבנות לא אישרה לה מכיוון שאינה נשואה כדת וכדין. א.ד. מתנגדת לחתונה, מסיבות עקרוניות. עתה היא רואה בהזדמנות לאמץ ילדים ויטנאמים, דרך להגדיל את משפחתה. מזה שבוע היא מתלבטת בינה לבין עצמה עם הרעיון, אך היא מודה כי עדיין לא שיתפה בבעיה את חברה לחיים, אם כי היא מאמינה שלא תהיה לו התנגדות.

יום שני, מרץ 15, 2010

ויטנאמים במחנה הפליטים פאלאוואן

המשתמש truonghungauto העלה תמונות שמצא ממחנה הפליטים בפאלאוואן לפליקר, אתר שיתוף תמונות. חלק מהתמונות מזוהות והן מכילות את בני משפחתו של המשתמש, אבל התמונות הקבוצתיות מכילות אנונימים ברובן: לחצו כאן לאלבום התמונות המלא. אולי אתם מזהים מישהו? אולי הוריכם או חברים של המשפחה מופיעים בתמונות?




מחנה הפליטים פאלאוואן הוא אחד מהמחנות מהם הגיע פליטים ויטנאמים לישראל. ב-1979 הגיעו משם כ-18 משפחות (55 נפשות) שנקלטו בישראל.

יום שני, דצמבר 21, 2009

ליחידת עוז אין מקומות קדושים

אקטיבסטילס: הבוקר פשטה יחידת עוז על כנסיית "רדמפשיון פאוואר" שברחוב לבנדה 34 בדרום תל אביב. מדובר באחת הכנסיות האפריקאיות הידועות בישראל, הקיימת מזה 20 שנה ומהווה מרכז דתי וקהילתי חשוב עבור בני הקהילה. צוות של יחידת עוז פרץ הבוקר לשטח הכנסייה וגרם שם להרס רב, הכולל בלגן נוראי, שבירה של התקרה, והרס של ציוד. בכנסייה שוהים במהלך היום אנשים חסרי מגורים וכן מתפללים שונים. אנשי היחידה רכזו את כל האנשים שהיו בכנסייה אך לא עצרוהם כיוון שלכולם היו ניירות של הגשת בקשת מקלט. כעבור שעתיים חזרו אנשי היחידה בשנית, פרצו לכנסייה ועצרו את האנשים שבתוכה. העצורים הסבירו כי הסיבה להרס הרב היא כי אנשי היחידה היו משוכנעים שהכנסייה מחביאה אנשים בתקרה. במשך שנים היו הכנסיות מקום מוגן שלא פולשים אליו. משטרת ההגירה הכירה בעובדה זו, והנחתה את שוטריה בנוהל מיוחד שאין לערוך מעצרים בכנסיות. במשך שנים רבות, גם כשהאלימות המשטרתית נגד מהגרי העבודה השתוללה, הייתה הסכמה ברורה שאין עוצרים במקומות תפילה, בתי חולים וארגוני זכויות אדם. תגובת מוקד סיוע לעובדים זרים: מדובר בשערורייה, הפרה בוטה של כל התחייבויות העבר. אפילו משטרת ההגירה, שהייתה ידועה במעצריה האלימים והברוטאליים, דאגה לציין בנהליה שכנסיות זה תחום מוגן. יש תחושה שבזה אחר זה חוצה יחידת עוז את כל הקווים האדומים: עוצרת ילדים, מאיימת על פליטים ועכשיו גם פולשת לשטחים קדושים. אנחנו לא מתכוונים לעבור על כך לסדר היום ונפנה לאנשי דת נוספים שיובילו מאבק גלוי בעניין. בנוסף, נעזור לכמרי הכנסייה להגיש תביעה נזיקית נגד יחידת עוז.

יום שלישי, דצמבר 08, 2009

מצעד זכויות אדם בישראל

אז מה היה לנו לאחרונה? ירו לנו בבני נוער גאים, הציעו להקים מחנות ריכוז של פליטים, החוק הביומטרי עבר בכנסת, שר המשפטים שלנו בעד מדינת הלכה וזה רק קצה הקרחון. מרגישים שמשהו התקלקל לנו בדרך? בואו לצעדת זכויות האדם הראשונה בישראל, שתתקיים ביום שישי הקרוב, החל משעה 11. היציאה מכיכר רבין לכיוון רחבת מוזיאון תל אביב. הסעות מאורגנות מכל קצוות הארץ.


באותו נושא: התנועה האינטרנטית לזכויות אדם, אווז, מציעה לכם טי שירטים למצעד. מי הכי עצבן אתכם השנה? ישי (ומדיניות הגירוש שלו)? שטרית (והמאגר הביומטרי שלו)? או ליברמן (והתפיסה המדינית שלו)? אתם בוחרים את מי ללבוש. הטי שירטים יודפסו ויחולקו לכם במתנה ללא תשלום. האיסוף ביום הצעדה עצמו בכיכר רבין. לחצו כאן להזמנת חולצה:






יום שבת, נובמבר 21, 2009

30 שנה לעלייה הויטנאמית

באוקטובר האחרון נתקבצה הקהילה הויטנאמית לחגוג 30 שנה להיקלטות הפליטים הויטנאמים בישראל. בתום מלחמת ויטנאם נמלטו מויטנאם פליטים רבים שחששו לגורלם במשטר החדש. לאחר שהתברר שאין מדינה המוכנה לקולטם, הודיע ראש ממשלת ישראל דאז, מר מנחם בגין, שזכר פליטי השואה היהודים המטלטלים בלב ים היה עדיין חקוק על לבו, לקלוט קבוצה קטנה בישראל, ולהעניק להם אזרחות ישראלית. את הודעתו מסר בגין ב-12 ביוני 1977, ארבעה שבועות לאחר שניצח בבחירות, ושבוע לפני אישור ממשלתו בכנסת. להלן התמונות מן המסיבה (צילם: שי הויין):








יום ראשון, יוני 28, 2009

הסיפור מאחורי מסעדת יאן יאן בחיפה

מר קין וונג, סיני-ויטנאמי, נמלט מויטנאם עם בני משפחתו בעקבות המלחמה, ניצל על ידי שלטונות ישראל שהעניקו לו מקלט מדיני, ומצא עצמו עוסק במקצוע בו לא היה לו הכשרה קודמת. זהו הסיפור מאחורי המסעדה הסינית "יאן יאן" הממוקמת במרכז הכרמל בחיפה.




יום רביעי, יוני 24, 2009

היום לפני 32 שנה

היום בעיתון הארץ התפרסמה כתבה על בגין והפליטים הויטנאמים (ותודה לרון שושני על הלינק). להלן הידיעה כלשונה (ואף מילה על התנשאות וסנטימנטליות מוגזמת):

"בהחלטתו הראשונה כראש ממשלה, שלושה ימים אחרי השבעת ממשלתו, הודיע ראש הממשלה מנחם בגין באופן רשמי על קליטתם בישראל של כמה עשרות פליטים וייטנאמים שסירתם נטרפה לא הרחק מחופי וייטנאם. "אתמול בבוקר ירדו 66 הפליטים - 34 גברים, 16 נשים ו-16 ילדים - מסיפונה של האוניה ?יובלי', שבה שהו כשבועיים, העוגנת בנמל טאייפה בטיוואן, ונפרדו מרב החובל ומאנשי האניה הישראלית", דיווח סופר "הארץ" אילן שחורי.

"עם ישראל, שידע רדיפות ויודע, אולי יותר מכל עם אחר, משמעות המושג פליט, לא יכול היה לראות בסבלם של אומללים אלה", הכריז בגין. הפליטים נאספו על ידי אניה ישראלית לאחר שנמלטו מווייטנאם הקומוניסטית. מאחר שאף מדינה אחרת לא הסכימה לקלוט אותם, החליט בגין שהם ייקלטו בישראל. עם קבלת ההחלטה, יצאו הפליטים בשני אוטובוסים להונג קונג ומשם טסו במטוס לופטהנזה לפרנקפורט בדרכם לישראל. הממשלה החליטה שהם ייחשבו לעולים חדשים לכל דבר וייהנו מכל הזכויות כפי שנהוג לגבי עולים הבאים לישראל.

בשלב הראשון, הוחלט לשכן אותם במרכז קליטה באופקים. רב החובל של האוניה "יובלי", מאיר תדמור, סיפר כי הפליטים קיבלו את הידיעה על קליטתם בישראל "ברגשות מעורבים". לדבריו, הם "סירבו להאמין ששום מדינה לא רצתה לקלוט אותם". כתב העיתון מדווח כי רב החובל כינס את הפליטים בליל שבת וסיפר להם על ישראל. "רבים לא ידעו על ישראל. הוא ציין שדמעות שמחה נראו בעיני רבים מהם כאשר עזבו ונפרדו מאנשי האוניה וכאשר עלו על האוטובוסים".

ראש המועצה המקומית אופקים, יחיאל בנטוב, אמר שהפליטים יוכלו להיקלט בעבודה ביישוב "בלי בעיות". "באופקים מצויה תעסוקה, בעיקר במפעלי הטקסטיל במקום. מחוסר ידיים עובדות מועסקים בעיירה כ-400 פועלים ערבים מרצועת עזה", מסר ראש המועצה. בנוסף ציינו במועצה כי "באופקים מצויה משפחה שאימצה לפני כעשר שנים שני ילדים יתומים מווייטנאם, מלוכסני עיניים שהם כיום צברים לכל דבר, המדברים עברית רהוטה".

"כשזרי פרחים בידיהם, צוחקים, מאושרים, משפשפים את עיניהם כלא מאמינים ומנופפים בידיהם לשלום, ירדו הפליטים מכבש המטוס", מדווח העיתון. "דיילות אל-על חינניות הגישו לפליטים זרי פרחים ומשקה קל". אחת הפליטות סיפרה לעיתונאים על דרכם בים. "20 יום היינו על גבי ספינה עד שטבעה. ארבעה ימים היינו בסירת ההצלה כשכל פעם ביקשנו עזרה מספינות שעברו לידינו. לפחות ארבע ספינות התקרבו אלינו, אך סירבו להגיש עזרה, בהן היו אניות מגרמניה-המזרחית, פנמה ויפאן. כאשר התקרבה הספינה הישראלית לא האמנו כי זו תציל אותנו. ביום האחרון בסירת ההצלה אזל כל המזון והיינו צמאים ורעבים. ראינו כבר את הסוף ואז בא הנס הגדול. ישראל היא ארץ מופלאה".

בברכה ששלח לפליטים עם בואם לנתב"ג, מסר בגין כי "טבעי הדבר להעניק לכם מקלט בארצנו, שכן זוהי מסורתנו האנושית-יהודית. נעשה כמיטב יכולתנו על מנת ששהייתכם בישראל תנעם לכם". כן שלח ראש הממשלה מכתב הוקרה לבעלי חברת הספנות האחים עופר. אחרי נחיתתם, התקבלו הפליטים בקבלת פנים חגיגית באופקים. שלט גדול "ברוכים הבאים לישראל ניצולי יובלי" קידם את פני הפליטים עם בואם. הם שוכנו בקרוואנים במרכז הקליטה וקיבלו 700 לירות לצרכיהם הראשונים.

לפי הדיווח, "רבים הפליטים שלא ידעו כלל על קיומה של ישראל לפני מסעם. פליטה אחת סיפרה כי שמעה פעם את שם מדינת ישראל אך חשבה שהיא נמצאת באפריקה או ליד קו המשווה".

סרט דוקומנטרי על אנשי הסירה:





Related Posts Plugin for WordPress, Blogger...