כתבתו של זאב יפת, הנושאת את כותרת "צ'יינה טאון בעפולה", התפרסמה בעיתון "הארץ" ב-29 באוקטובר 1979, ומספרת על הביורוקרטיה הישראלית שהערימה קשיים על הפליטים הויטנאמים. יפת מעביר ביקורת על טיפול הממסד בפליטים וטוען כי הבטחות שניתנו לפליטים לא קוימו:
צ'יינה טאון בעפולה
השבוע הגיע לארץ קבוצת פליטים מויטנאם, השלישית במספר. סופר הארץ בדק כיצד נקלטו כאן הפליטים הקודמים.
מאת: זאב יפת
משהגיעה השבוע לארץ הקבוצה השלישית במספר של פליטים מויטנאם, שוב חזר ונשנה - אם כי, השבח לאל, בפחות בומבסטיות - פסטיבל קבלת הפנים בבנמל התעופה לוד, יש משהו חשוד בתפיחה העצמית על השכם של ראשי הממסד, ברצון להוכיח קבל עולם באמצעי התקשורת כמה יפים ומוסריים אנו, כיצד דואגים אנו לפליטי שואה של מדינות אחרות - כאילו לא ייתכן להיענות לקול מצפוננו-אנו בלא שהעולם יידע על כך.
בתום הנאומים הנמלצים בעברית ומחיאות הכפיים המנומסות של הפליטים, שרישומי הזוועות שעברו עליהם עדיין ניכרים היטב על פניהם, שבו הנואמים לבתיהם ואילו הפליטים הוסעו למרכז קליטה. וכך, אם לשפוט על-פי התקדים של שתי קבוצות הפליטים הקודמות, נסתיימה התעניינותם של "האנשים החשובים" בפליטים. שוב לא יטרחו לברר כיצד עלתה קליטתם בישראל.
מאות הויטנאמים והסינים, פליטי ויטנאם, המתגוררי םבארץ, הם אנשים חביבים ומנומסים. ה[*חסר], כאשר נפגשתי לשיחה עם אנשי הקבוצה השניה שהגיעו לארץ מחודש ינואר השנה, לא היו בפיהם אלא דברי שבח ותודה למדינה שגאלה אותם מן התופת. הם היפוכם של רבים מבין העולים היהודים, המרגישים שהכל מגיע להם ואינם חדלים מלבוא בתביעות.
רק בחלק האחרון של השיחה, שנמשכה שעה ארוכה, היו בני שיחי גלויי לב יותר והביעו תמיהות - גם זאת בלא שמץ מרירות - על הליכי הפעולה של מנגנון הקליטה שטיפל בהם. יש בדברים האלה, שהושמעו בתממות וללא מרירות, כדי לזעזע כל אזרח בישראל.
כל השכר נוכה
בחודש שעבר, כאשר קיבלו את תלושי המשכורת של חודש אוגוסט, נוכחו לדעת כי התשלום נטו נע בין שמונה מאות לאלף ל"י. לא היתה זו טעות מחשב, כפי שאירכ בחודש שעבר לרבים מבין אנשי ישראל שקיבלו משכורות מקוצצות. שכום זה שולם להם, אמרו בני שיחי, לפי הוראתו של פקיד שומה עפולה.
הרקע למקרה נעוץ עוד בחודש ינואר השנה. זמן קצר לאחר שהגיעו ארצה ונשלחו למרכז הקליטה בעפולה הגיע למקום נציג משרד הקליטה בחיפה. הלה הסביר לפליטים מה יהיו הליכי קליטתם בחודשים הקרובים. הוא אמר כי יתגוררו במרכז הקליטה חצי שנה, שלושה חודשים ראשונים ילמדו עברית, ולאחר מכן יוכלו לעבוד בשוק האזרחי. במשך ששת החודשים הראשונים לעבודתם יזכו לפטור משלום מיסים. כן ציין נציג משרד הקליטה, כי לאחר שיועברו למגורי קבע, ישגר אליהם המוסד לביטוח לאומי קצבאות ילדים (לאחדות מן המשפחות שמונה ועשרה ילדים).
כמובן שהמציאות, כפי שיפורט בהמשך, הייתה שונה לחלוטין. כך נודע שפקיד שומה עפולה הורה למפעלי הרכב בנצרת ולתנובה תל [חסר], שני המפעלים שבהם מועסקים מרבית הגברים מבין אנשי הקבוצות הויטנאמיות, לנכות ממשכורתיהם ולהעביר אליו את סכומי מס ההכנסה שלא נוכו מן השכר במשך ששת החודשים הראשונים לעבודתם. כך מצאו עצמם הפליטים, בחודש שעבר, ללא משכורת חודשית.
הנהלת מפעלי הרכב בנצרת ניסתה להתערב לטובתם אצל פקיד המס, אך גזבר החברה קיבל את התשובה הבאה: פטור ממס ניתן למחזיקי תעודות עולה. הפליטים אינם בגדר עולים חדשים אלא הם בסטטוס של תושבי קבע. פטור ניתן לתושב קבע רק אם הוא יהודי. לכן הפטורים שניתנו להם בשעתו אינם תקפים. הבאתם ארצה יצרה מצב חדש שיש לשנותו, אבל עד שלא ישונה, לא יזכו הויטנאמים לכל פטור.
יש רק לקוות שעתה, לאחר שפניתי בשאלה בעניין זה לראשי מס הכנסה והללו הבטיחו לברר את המקרה בדחיפות, יתוקן המעוות.
חודש וחצי לאחר הגיעם ארצה והשתקעותם במרכז הקליטה המנוהל ע"י הסוכנות, בעודם לומדים עברית בסיסית, קיבלו הפליטים הודעה מפתיעה. ההבטחה כי תינתן להם אפשרות ללמוד עברית במשך שלושה חודשים בוטלה והם הצטוו להתחיל לעבוד.
הפליטים הצייתנים מילאו אחר ההוראה, אך מובן שעמדו בפני קשיי תפקוד. הזמן המועט שלמדו את השפה, לא היה בו כדי לאפשר להם לדבר עברית, והם אף לא הצליחו להבין את המשפטים הבסיסיים ביותר שנאמרו להם. יש גם לזכור שיותר מ-90 אחוז מהם אינם דוברי אנגלית.
בצר להם נאלצו לחפש עבודות שחורות, שאינן מצריכות תקשורת בשיחה. ממשרד הקליטה אישרו לי, שלדעתם גם לימוד עברית במשך שלושה חודשים אין בו די, אך הדבר אינו תלוי בהם. תפעול מרכז הקליטה הוא בידי הסוכנות, ואילו למימון האולפן לעברית שותפים הסוכנות ומשרד החינוך.
חרוצים מדי
כאשר הוחלט כי הפליטים יצאו לעבודה, דאג משרד הקליטה, ובצדק, כי ייקלטו במקומות עבודה גדולים ומסודרים, כדי שלא יפלו טרף לניצול לא הוגן. אך דווקא במקומות אלה נתקלים הפליטים במציאות ישראלית עגומה. כאנשים חרוצים וממושמעים עשו את עבודתם נאמנה, בחריצות וביעילות. הדבר לא נשא חן בעיני הפועלים הישראלים, מחשש שמא יימצא כי אפשר להגביר את התפוצה.
תחילה רמזו להם הפועלים הישראלים להאט את הקצב, אך הפליטים המופתעים לא הבינו מה נדרש מהם. הרי חובה עליהם למלא עבודתם כהלכה! משך הזמן, בעיקר במפעל הרכב בנצרת, התלהטו הרוחות. בכמה מקרים אירעו "תקלות" בעבודה. חלקי מתכת לוהטים נפלו "במקרה" לידי הפליטים. מובן שההנהלה נחלצה לעזרתם, ובסיכומו של דבר גרמה נוכחותם במפעל שיפור של מוסר העבודה.
משום קשיי שפה רציניים נאלצו לא רק הגברים, אלא גם הנשים למצוא עבודות שחורות, ורובן עובדות כעוזרות בית או ככוח-עזר בבית-החולים המקומי בעפולה. אין ספק שרמת החיים שלהם בארת ירודה. ויש לזכור שבויטנאם נמנו כל פליטי הקבוצה עם המעמד הבינוני ובהיותם סינים במוצאם נחשבו "היהודים של דרום-ויטנאם".
בתום מחצית השנה במרכז הקליטה, עברו כל הפליטים להתגורר בדירות נאות שהועמדו לרשותם בעפולה עילית, לא רחוק ממרכז הקליטה. הם העדיפו להמשיך ולגר יחד ורובע מגוריהם כונה בפי תושבי עפולה "צ'יינה טאון".
בשל משכורותיהם הירודות הם מתקשים "לגמור" את החודש. יש גם לזכור שהרגלי התזונה שלהם שונים בתכלית מאלה של הישראלי מן השורה, ואף קשה להם ליצור קשרי שפה עם החנוונים המקומיים. לשתי משפחות קרובים בצרפת ובקנדה שהשתקעו שם לפני שנים רבות, ואלה שולחים עזרה כספית. המשפחות האחרות, אף שהן אמונות על הרגלי חיסכון חמורים כמרבית הסינים שהתגוררו בויטנאם, עמלו נואשות כדי לתפקד כשורה באמצעות המשכורות המצומקות.
אסירי תודה
אין ספק שקצבאות הילדים הניתנות על יד המוסד לביטוח לאומי יכולות היו להקל את התשלומים שלהן היו זכאיות זה כבר. אנשי משרד הקליטה אישרו כי "נושא זה לא היה סגור זמן רב, ולמרות טיפולינו הוא נסחב ללא הצדקה". אם המוסד לביטוח לאומי יפעל ביתר יעילות, יש לקוות שכל המשפחות הזכאיות לאותן קצבאות אמנם יקבלו אותן.
למרות פגעי הביורוקרטיה שפקדו אותם, ככלל מרוצה קבוצת הפליטים ממצבה. ההוכחה הטובה ביותר לכך היא המכתבים מלאי התשבוחות למדינה שהם משגרים לקרוביהם בחו"ל. במיוחד הם אסירי תודה למנהל מרכז הקליטה בעפולה יצחק רובין, שתמך בהם בשעותיהם הקשות ביותר, ועזר להם לפתור בעיות בתקופה הראשונה הקריטית של שהותם בארץ. יצחק רובין עצמו אומר שהיה מעדיף לעבוד עם חמשת אלפים סינים מויטנאם מאשר עם חמישים עולים חדשים ממדינה מסויימת.
הפליטים משתפים פעולה, אדיבים ומנומסים. תענוג לעבוד איתם ולהשתתף בשמחותיהם. מעולם לא צעקו "מגיע לי". עם זאת, גם הוא מדגיש כי מאוד מצער שדווקא בעניין שבו הושקעו הרבה אמצעים כספיים ורצון טוב, כמעט הכשילה הביורוקרטיה הישראלית מאמצים אלה.
