1979: חשש: אייבי נתן יגנוב את ההצגה

באוקטובר 1979 יצא אייבי נתן בראש משלחת הומניטרית לאזורי הקרבות במזרח אסיה. הוא ביקר במחנות הפליטים הפזורים לאורך גבול ויטנאם-קמבודיה-לאוס וקרא למדינת ישראל לקלוט את הפליטים. ב-22 באוקטובר 1979, הגיעו לארץ 179 פליטים. אייבי נתן, שבתחילה הוזמן להצטרף אליהם, לא נסע עימם לבסוף. טוען נתן שמנעו ממנו לבוא עמם שמא יגנוב את ההצגה מנציגי הממשלה שיבואו לקדם את בואם בשדה התעופה. והנה דברי תום שגב, כתב עיתון הארץ, שסיקר את ביקורו של אייבי נתן במזרח.

197 פליטים מוימטנאם היום לישראל
מאת: תום שגב, שליח "הארץ" בתאילנד

בנגקוק, 20 (מיוחד ל"הארץ"). 197 פליטים מויטנאם, רובם ככולם ממוצא סיני, יצאו היום במטוס חכור של נתיבי האוויר הקוריאניים בדרכם לישראל.

הפליטים יגיעו ביום ג' (היום) במטוס אל על, שיאסוף אותם באתונה. חניית הביניים באתונה נדרשה בידי כמה מדינות ערביות, כתנאי לכך שיתירו למטוס לעבור במרחב האווירי שלהן.

הפליטים נבחרו בהונג-קונג, בפיליפינים ובתאילנד. יבואו איתם 41 פליטים שנאספו לפני זמן מה בלב ים בידי אניית-צים "סידני" והורשו להישאר בסינגפור, בתנאי שיועברו בתוך זמן קצוב לישראל. את הפליטים בחר בקפידה נציג הסוכנות היהודית בבומביי, יהודה וייסברגר.

מאות פניות

בעקבות תוכנית רדיו מיוחדת על ישראל, ששודרה במחנה הפליטים בוייטנאמים בדרום תאילנד, ביקשו מאות מהם להיות בין המהגרים לארץ, אך נבחרו רק 63. רוב הבאים הם צעירים, נשואים, עם לא יותר מארבעה ילדים. יש בהם מסגרים, עובדי מוסכים, כמה תופרות וטייס מסוק אחד.

במהלך בחירת הפליטוים התעוררו מדי פעם חילוקי דעות בין שגריר ישראל, מרדכי לדור לבין מר וייסברגר אך בסופו של דבר לא מצא מר וייסברגר יותר מ-197 "עולים" בקרב הפליטים אשר ראיים במקומות שונים, אף כי הממשלה התירה, כזכור את בואם של 200.

שגרירות ישראל בתאילנד מוצפת מאות בקשות, לאשרות הגירה של פליטים היושבים בגבול לאוס.

אייבי יבוא לחוד

אייבי נתן, שהוזמן היום לצאת עם פליטי ויטנאם לישראל, לא נענה להזמנה, לאחר ששגרירות ישראל קיבלה הוראות מירושלים, שלא להתיר את הצטרפותו לפליטים, שעות אחדות לפני המראת המטוס. הנימוק הרשמי: הטיסה מאתונה לישראל מלאה בגלל הצטרפותם של אחדים משליחי הסוכנות, שיצאו לקבל את פני הפליטים באתונה. כן נאמר לאייבי, שלא רצוי שיטוס מעל לשמי מדינות ערב. לאייבי דרכון בריטי וגם הטיסה שבה עמד לצאת הלילה, עקב ביטול ההזמנה לטוס עם הפליטים, תעבור בשמי מדינות ערב.

מאוכזב, אמר אייבי שמישהו בישראל חשש, כי אם יבוא בחבורה אחת עם הפליטים, יגנוב את ההצגה מאלה שארגנו את בואם. הוא אמר כי אילו היה טס בחינם, היה נשאר ברשותו כסף לקניית מזון נוסף עבור הפליטים בקמבודג'ה.

משלחת צעירים ויטנאמים

משלחת הויקיאו הבינלאומית יוצאת לדרך. החל מה-15 ביולי ועד ה-3 באוגוסט, יסיירו כ-150 צעירים ויטנאמים נבחרים מכל העולם בויטנאם. המשלחת, המאורגנת על ידי הועדה לענייני ויטנאמים בחו"ל (COVA), מזכירה במתכונתה את משלחות החוויה הישראלית, המאורגנות על ידי ארגונים יהודיים, ומיועדים לעודד קשרי המדינה עם תפוצותיה. משתתפי המשלחת שילמו מכספם על כרטיסי הטיסה, ואולם הוצאות האירוח ונסיעות הפנים בויטנאם ממומנים על ידי הועדה לענייני ויטנאמים בחו"ל.

מישראל נשלחים שני ויטנאמים, שנבחרו באופן אישי על ידי שגריר ויטנאם בישראל, ולא הייתה אפשרות להגיש מועמדות. לדברי השגריר, מדובר בתוכנית ניסיונית שטרם נערכו לה כראוי בארץ, ואולי בשנים הבאות תתאפשר הגשת מועמדות מכלל בני הקהילה.

המשלחת היוצאת לויטנאם תסייר בערים גדולות ובאתרים היסטוריים. כמו כן, תיטול חלק במגוון רחב של פעילויות: הצעירים יקיימו טקס הקרבת קטורת בבית קברות, יבקרו במתחם המלכים, יגיעו למאוזוליאום של הו צ'י מין בהנוי, ייפגשו עם ויטנאמים מקומיים במפגש שישודר באינטרנט בשידור חי ועוד.

דין פליט ויטנאמי כדין עולה

בעקבות האירועים שעליהם כתב זאב יפת בכתבה שפרסמתי בפוסט הקודם, בהם הופלו לרעה הפליטים הויטנאמים בתנאי הקליטה שלהם בארץ ונמסר להם מפקידי הממשלה כי: "פטור ממס ניתן למחזיקי תעודות עולה. הפליטים אינם בגדר עולים חדשים אלא הם בסטטוס של תושבי קבע. פטור ניתן לתושב קבע רק אם הוא יהודי. לכן הפטורים שניתנו להם בשעתו אינם תקפים. הבאתם ארצה יצרה מצב חדש שיש לשנותו, אבל עד שלא ישונה, לא יזכו הויטנאמים לכל פטור", נחקקו בישראל מספר תקנות הנוגעות לפליטים הויטנאמים:

בין היתר: תקנות מס הכנסה (קביעת דין פליט ויטנאם כדין עולה), התשמ"א - 1980‏ שאומר: "דין פליט ויטנאם כדין עולה מיום שנכנס לישראל; לענין זה, "פליט ויטנאם" - יחיד שעזב את ויטנאם ונכנס לישראל על פי החלטת ממשלת ישראל".

צ'יינה טאון בעפולה

כתבתו של זאב יפת, הנושאת את כותרת "צ'יינה טאון בעפולה", התפרסמה בעיתון "הארץ" ב-29 באוקטובר 1979, ומספרת על הביורוקרטיה הישראלית שהערימה קשיים על הפליטים הויטנאמים. יפת מעביר ביקורת על טיפול הממסד בפליטים וטוען כי הבטחות שניתנו לפליטים לא קוימו:

צ'יינה טאון בעפולה

השבוע הגיע לארץ קבוצת פליטים מויטנאם, השלישית במספר. סופר הארץ בדק כיצד נקלטו כאן הפליטים הקודמים.

מאת: זאב יפת

משהגיעה השבוע לארץ הקבוצה השלישית במספר של פליטים מויטנאם, שוב חזר ונשנה - אם כי, השבח לאל, בפחות בומבסטיות - פסטיבל קבלת הפנים בבנמל התעופה לוד, יש משהו חשוד בתפיחה העצמית על השכם של ראשי הממסד, ברצון להוכיח קבל עולם באמצעי התקשורת כמה יפים ומוסריים אנו, כיצד דואגים אנו לפליטי שואה של מדינות אחרות - כאילו לא ייתכן להיענות לקול מצפוננו-אנו בלא שהעולם יידע על כך.

בתום הנאומים הנמלצים בעברית ומחיאות הכפיים המנומסות של הפליטים, שרישומי הזוועות שעברו עליהם עדיין ניכרים היטב על פניהם, שבו הנואמים לבתיהם ואילו הפליטים הוסעו למרכז קליטה. וכך, אם לשפוט על-פי התקדים של שתי קבוצות הפליטים הקודמות, נסתיימה התעניינותם של "האנשים החשובים" בפליטים. שוב לא יטרחו לברר כיצד עלתה קליטתם בישראל.

מאות הויטנאמים והסינים, פליטי ויטנאם, המתגוררי םבארץ, הם אנשים חביבים ומנומסים. ה[*חסר], כאשר נפגשתי לשיחה עם אנשי הקבוצה השניה שהגיעו לארץ מחודש ינואר השנה, לא היו בפיהם אלא דברי שבח ותודה למדינה שגאלה אותם מן התופת. הם היפוכם של רבים מבין העולים היהודים, המרגישים שהכל מגיע להם ואינם חדלים מלבוא בתביעות.

רק בחלק האחרון של השיחה, שנמשכה שעה ארוכה, היו בני שיחי גלויי לב יותר והביעו תמיהות - גם זאת בלא שמץ מרירות - על הליכי הפעולה של מנגנון הקליטה שטיפל בהם. יש בדברים האלה, שהושמעו בתממות וללא מרירות, כדי לזעזע כל אזרח בישראל.

כל השכר נוכה

בחודש שעבר, כאשר קיבלו את תלושי המשכורת של חודש אוגוסט, נוכחו לדעת כי התשלום נטו נע בין שמונה מאות לאלף ל"י. לא היתה זו טעות מחשב, כפי שאירכ בחודש שעבר לרבים מבין אנשי ישראל שקיבלו משכורות מקוצצות. שכום זה שולם להם, אמרו בני שיחי, לפי הוראתו של פקיד שומה עפולה.

הרקע למקרה נעוץ עוד בחודש ינואר השנה. זמן קצר לאחר שהגיעו ארצה ונשלחו למרכז הקליטה בעפולה הגיע למקום נציג משרד הקליטה בחיפה. הלה הסביר לפליטים מה יהיו הליכי קליטתם בחודשים הקרובים. הוא אמר כי יתגוררו במרכז הקליטה חצי שנה, שלושה חודשים ראשונים ילמדו עברית, ולאחר מכן יוכלו לעבוד בשוק האזרחי. במשך ששת החודשים הראשונים לעבודתם יזכו לפטור משלום מיסים. כן ציין נציג משרד הקליטה, כי לאחר שיועברו למגורי קבע, ישגר אליהם המוסד לביטוח לאומי קצבאות ילדים (לאחדות מן המשפחות שמונה ועשרה ילדים).

כמובן שהמציאות, כפי שיפורט בהמשך, הייתה שונה לחלוטין. כך נודע שפקיד שומה עפולה הורה למפעלי הרכב בנצרת ולתנובה תל [חסר], שני המפעלים שבהם מועסקים מרבית הגברים מבין אנשי הקבוצות הויטנאמיות, לנכות ממשכורתיהם ולהעביר אליו את סכומי מס ההכנסה שלא נוכו מן השכר במשך ששת החודשים הראשונים לעבודתם. כך מצאו עצמם הפליטים, בחודש שעבר, ללא משכורת חודשית.

הנהלת מפעלי הרכב בנצרת ניסתה להתערב לטובתם אצל פקיד המס, אך גזבר החברה קיבל את התשובה הבאה: פטור ממס ניתן למחזיקי תעודות עולה. הפליטים אינם בגדר עולים חדשים אלא הם בסטטוס של תושבי קבע. פטור ניתן לתושב קבע רק אם הוא יהודי. לכן הפטורים שניתנו להם בשעתו אינם תקפים. הבאתם ארצה יצרה מצב חדש שיש לשנותו, אבל עד שלא ישונה, לא יזכו הויטנאמים לכל פטור.

יש רק לקוות שעתה, לאחר שפניתי בשאלה בעניין זה לראשי מס הכנסה והללו הבטיחו לברר את המקרה בדחיפות, יתוקן המעוות.

חודש וחצי לאחר הגיעם ארצה והשתקעותם במרכז הקליטה המנוהל ע"י הסוכנות, בעודם לומדים עברית בסיסית, קיבלו הפליטים הודעה מפתיעה. ההבטחה כי תינתן להם אפשרות ללמוד עברית במשך שלושה חודשים בוטלה והם הצטוו להתחיל לעבוד.

הפליטים הצייתנים מילאו אחר ההוראה, אך מובן שעמדו בפני קשיי תפקוד. הזמן המועט שלמדו את השפה, לא היה בו כדי לאפשר להם לדבר עברית, והם אף לא הצליחו להבין את המשפטים הבסיסיים ביותר שנאמרו להם. יש גם לזכור שיותר מ-90 אחוז מהם אינם דוברי אנגלית.

בצר להם נאלצו לחפש עבודות שחורות, שאינן מצריכות תקשורת בשיחה. ממשרד הקליטה אישרו לי, שלדעתם גם לימוד עברית במשך שלושה חודשים אין בו די, אך הדבר אינו תלוי בהם. תפעול מרכז הקליטה הוא בידי הסוכנות, ואילו למימון האולפן לעברית שותפים הסוכנות ומשרד החינוך.

חרוצים מדי

כאשר הוחלט כי הפליטים יצאו לעבודה, דאג משרד הקליטה, ובצדק, כי ייקלטו במקומות עבודה גדולים ומסודרים, כדי שלא יפלו טרף לניצול לא הוגן. אך דווקא במקומות אלה נתקלים הפליטים במציאות ישראלית עגומה. כאנשים חרוצים וממושמעים עשו את עבודתם נאמנה, בחריצות וביעילות. הדבר לא נשא חן בעיני הפועלים הישראלים, מחשש שמא יימצא כי אפשר להגביר את התפוצה.

תחילה רמזו להם הפועלים הישראלים להאט את הקצב, אך הפליטים המופתעים לא הבינו מה נדרש מהם. הרי חובה עליהם למלא עבודתם כהלכה! משך הזמן, בעיקר במפעל הרכב בנצרת, התלהטו הרוחות. בכמה מקרים אירעו "תקלות" בעבודה. חלקי מתכת לוהטים נפלו "במקרה" לידי הפליטים. מובן שההנהלה נחלצה לעזרתם, ובסיכומו של דבר גרמה נוכחותם במפעל שיפור של מוסר העבודה.

משום קשיי שפה רציניים נאלצו לא רק הגברים, אלא גם הנשים למצוא עבודות שחורות, ורובן עובדות כעוזרות בית או ככוח-עזר בבית-החולים המקומי בעפולה. אין ספק שרמת החיים שלהם בארת ירודה. ויש לזכור שבויטנאם נמנו כל פליטי הקבוצה עם המעמד הבינוני ובהיותם סינים במוצאם נחשבו "היהודים של דרום-ויטנאם".

בתום מחצית השנה במרכז הקליטה, עברו כל הפליטים להתגורר בדירות נאות שהועמדו לרשותם בעפולה עילית, לא רחוק ממרכז הקליטה. הם העדיפו להמשיך ולגר יחד ורובע מגוריהם כונה בפי תושבי עפולה "צ'יינה טאון".

בשל משכורותיהם הירודות הם מתקשים "לגמור" את החודש. יש גם לזכור שהרגלי התזונה שלהם שונים בתכלית מאלה של הישראלי מן השורה, ואף קשה להם ליצור קשרי שפה עם החנוונים המקומיים. לשתי משפחות קרובים בצרפת ובקנדה שהשתקעו שם לפני שנים רבות, ואלה שולחים עזרה כספית. המשפחות האחרות, אף שהן אמונות על הרגלי חיסכון חמורים כמרבית הסינים שהתגוררו בויטנאם, עמלו נואשות כדי לתפקד כשורה באמצעות המשכורות המצומקות.

אסירי תודה

אין ספק שקצבאות הילדים הניתנות על יד המוסד לביטוח לאומי יכולות היו להקל את התשלומים שלהן היו זכאיות זה כבר. אנשי משרד הקליטה אישרו כי "נושא זה לא היה סגור זמן רב, ולמרות טיפולינו הוא נסחב ללא הצדקה". אם המוסד לביטוח לאומי יפעל ביתר יעילות, יש לקוות שכל המשפחות הזכאיות לאותן קצבאות אמנם יקבלו אותן.

למרות פגעי הביורוקרטיה שפקדו אותם, ככלל מרוצה קבוצת הפליטים ממצבה. ההוכחה הטובה ביותר לכך היא המכתבים מלאי התשבוחות למדינה שהם משגרים לקרוביהם בחו"ל. במיוחד הם אסירי תודה למנהל מרכז הקליטה בעפולה יצחק רובין, שתמך בהם בשעותיהם הקשות ביותר, ועזר להם לפתור בעיות בתקופה הראשונה הקריטית של שהותם בארץ. יצחק רובין עצמו אומר שהיה מעדיף לעבוד עם חמשת אלפים סינים מויטנאם מאשר עם חמישים עולים חדשים ממדינה מסויימת.

הפליטים משתפים פעולה, אדיבים ומנומסים. תענוג לעבוד איתם ולהשתתף בשמחותיהם. מעולם לא צעקו "מגיע לי". עם זאת, גם הוא מדגיש כי מאוד מצער שדווקא בעניין שבו הושקעו הרבה אמצעים כספיים ורצון טוב, כמעט הכשילה הביורוקרטיה הישראלית מאמצים אלה.

מדוע הם רוצים לאמץ ילד מויטנאם?

בעיתון הארץ ב 9 בינואר 1979 התפרסמה כתבה שנשאה את הכותרת "מדוע הם רוצים לאמץ ילד מויטנאם" מאת יהודית קנולר. הימים הם הימים שלאחר מלחמת האזרחים. בתקופה שלאחר מלחמת ויטנאם נמלטו ממנה כמליון וחצי פליטים. אף מדינה עולם לא הייתה מוכנה לקלוט מספר רב כל כך של פליטים. רבים מהם שוכנו במחנות פליטים ונדדו מים אל ים בנסיון למצוא מקלט. פעיל השלום הישראלי, אייבי נתן, הזדעזע מהסיפור וקרא למדינת ישראל לשלוח סיוע ולקלוט פליטים ויטנאמים. כמו כן פנה בקריאה נרגשת מעל גלי רדיו קול השלום שלו לאזרחי מדינת ישראל וקרא להם לאמץ פליטים אל בתיהם. יהודית קנולר מספרת שהייתה היענות גדולה וזוהי כתבתה:

מדוע הם רוצים לאמץ ילד מויטנאם?
מאת: יהודית קנולר

עוד לא פסה אצלנו רוח ההתנדבות: מאות ישראלים הביעו בימים אלו נכונות לקלוט למשפחותיהם ילדים וגם מבוגרים

מי אמר שכל העם בישראל מתלונן? מי אמר שפסו אצלנו רוח ההתנדבות, שאר הרוח והרצון הטוב? עובדה, רק שידר אייבי נתן קריאה לאימוץ ילדים ויטנאמים ותוך שעות אחדות הגיעו מאות פניות לקלוט הן ילדים והן מבוגרים כחלק מהמשפחה.אמנם אייבי התאכזב מכך שהממשלה אישרה קליטת 100 פליטים בלבד, ועל כן הפסיק את הטיפול בהבאתם. אולם אלה שהביעו רצונם לאמץ ילד, יוכלו לפנות למשרד הקליטה, ונראה שרק חלק קטן מהם יוכלו לממש את רצונם.

כל אלו שכבר פנו בבקשת אימוץ ואלה שעוד יפנו, מתכוונים לכך במלוא הרצינות. מה מביא ישראלים, רובם שכירים, לאמץ ילד זר? מה דוחף אותם לקבל על עצמם טרדות וכאבי ראש? שוחחנו עם אחדים מהם.

ריטה נמש (29) ובעלה מתגוררים עם שתי בנותיהם בדירת שני חדרים בחיפה. הבעל עובד במספנות ישראל, וריטה אומרת עליו שהוא בעל טוב. בני הזוג החליטו שמוטב לטפל בפליט הזקוק לבית במקום להביא ילד חדש לעולם.

אם תקבל ריטה ילד קטן היא מקווה שתסתדר מבחינת השפה, יש לה תוכניות ללמד אותו לדבר ישר עברית. היא אומרת שהביגוד איננו מהווה בעיה, כי ממילא היא מקבלת חבילות מחו"ל. ככה אפשר להסתדר עם 6,000 ל"י נטו. רינה מוסיפה עוד שמאחר והיא עקרת בית, היא יכולה להקדיש את עצמה לחינוך הילדים, כולל הילד אותו תאמץ. למשפחת נמש אין מכונית, אך לבד מזה מובטח לכל פליט קטן בית חם עם כל הלב, כי ריטה מעידה על עצמה שהיא חיה למען המשפחה, ומוכנה לוותר על הכל ובלבד שלילדיה יהיה טוב.

השפה אינה מכשול

סטלה ובנצי פייג מתגוררים בבית פרטי באשדוד. בנצי בן ה-30 עובד במפעל ממשלתי וסטלה בת ה-25 היא עקרת בית. בני הזוג נשואים מזה ארבע שנים ועדיין לא חשבו להגדיל את המשפחה, אך עתה רוצים לאמץ ילד ויטנאמי. בעתיד, מבטיח בנצי להביא לויטנאמי שיאמת, אחים ואחיות נוספים. בנצי מודה שיש קושי לאמץ ילד מארץ זרה, אך כל אימוץ הוא קשה, הוא מדגיש. "ובעצם לגדל את הילד הפרטי שלך גם זה לא בדיוק קל". הוא מבטיח להתגבר, ולא חשוב אם זה יהיה ילד או ילדה ובלבד שהם יהיו מתחת לגיל 5.

במשפחת רבינוביץ מתל אביב מחפשים דווקא ילדה ויטנאמית בגיל הבן שלהם בן ה-13. תקווה רבינוביץ שהיא אם גם לבן גדול יותר, סבורה שהקליטה תהיה קלה יותר אם בנה יעזור לאחותו המאומצת בקשיי השפה והקליטה. לדעתה השפה אינה מכשול, רובם יודעים אנגלית, קיימים אולפנים וזה בכלל לא בעיה. אין למשפחה בעיות כלכליות וגב' רבינוביץ מדגישה שלמרות שהיא עובדת חצי יום בעסק העצמאי שלה ושל בעלה, הרי שהיא נמצאת בבית כל יום בשעה 12 כי היא מאמינה בכך שהאם צריכה להיות בבית כשהילדים חוזרים מבית הספר.

גב' רבינוביץ סיפרה כי הושפעה בעיקר מ"השבוע יומן אירועים" לאחר שראתה ביום שישי את מאות האנשים המצטופפים באוניה ומחכים שמישהו בעולם יהיה מוכן לקלוט אותם. "לראות את הילדים ממש הלב נשבר" - היא מסכמת.

בית חם

שרית ארבל בת ה-21 שמעה את הפנייה של אייבי נתן ומיד התקשרה ל"קול השלום". כבר מזמן חשבה על אימוץ ילד נזקק. למשפחת ארבל המתגוררת ברמת גן אין ילדים עדיין.בני הזוג המשפצים עתה את דירתם מתכוננים לעבור למושב בעתיד. בשלב זה הם עובדים. שרית עובדת במועצה לשווק פרי הדר ואילו בעלה הוא עצמאי.

בני הזוג מעדיפים ילד או ילדה בגיל שלוש. שרית האוהבת ילדים, עבדה בעבר בחינוך, ונפגשה הרבה בילדים ממשפחות הרוסות. מאז חלמה להוציא ילד ממוסד ולהעניק לו בית חם, אולי עתה יזדמן לה? היא מוסיפה כי הרעיון כבש את כל בני משפחתה, כולל אמה, לה שתי בנות צעירות נוספות בבית, השוקלת אף היא לאמץ ילד או ילדה ויטנאמים.

א.ד. (בת ה-33) מערד היא אם לבת בת 11 מבעלה הקודם, וחיה עם חברה לחיים. היא רצתה לאמץ ילדים נוספים אך הרבנות לא אישרה לה מכיוון שאינה נשואה כדת וכדין. א.ד. מתנגדת לחתונה, מסיבות עקרוניות. עתה היא רואה בהזדמנות לאמץ ילדים ויטנאמים, דרך להגדיל את משפחתה. מזה שבוע היא מתלבטת בינה לבין עצמה עם הרעיון, אך היא מודה כי עדיין לא שיתפה בבעיה את חברה לחיים, אם כי היא מאמינה שלא תהיה לו התנגדות.