מתוך כתבתו של
יוסי קליין על הויטנאמית-ישראלית ועל מולדת: "הדס הואן שנולדה בוייטנאם, התחנכה בישראל ובגרה בה, תופשת את עצמה כסינית "בגלל שכך רואה אותי הרחוב". אבל בכל מובן אחר, היא אומרת, היא ישראלית. הזדהות מלאה עם המקום אליו נקלעה במקרה היא תמצית הפליטות שלה. עם העברית המצוינת שלה וראייתה המפוכחת את החיים כאן, בכל זאת היא עדיין פליטה. פליט מבקש קודם כל להציל את חייו ולאפשר חיים לבני משפחתו. פליט שחייו עמדו לו מנגד מחפש קודם כל ביטחון. השתלבות במקום המפלט שלו היא סוג של ביטחון".
"השתלבות נותנת ביטחון, אבל יש בה גם קושי: היא דורשת גם אמונה במטרותיה של החברה כולה. ומה לעשות שמטרות החברה לא תמיד עולות בקנה אחד עם ביטחון הפליט? במדינה שבה הכלל מפקיע את זכותו של הפרט בתואנה של סכנה קיומית מתמדת, מתערער ביטחונו של הפליט. הוא מתקשה לחיות עם מצב שבו חייו תלויים תמיד במהלכים פוליטיים וחברתיים ששיקוליהם זרים לו. פליט וייטנאמי הוא לא חוליה בשלשלת הדורות, אין לו מחויבות לאלפיים שנות גלות ולתקומה שאחריהן. המלה "אדמה", למשל, לא מפעימה אותו. המלה "מולדת" היא עבורו רק זיכרון. זיכרון של פליט הוא מטען דל משקל שהוא יכול לשאת עמו בקלות מארץ לארץ. בזיכרון של פליטי וייטנאם יש יותר מראות, ריחות, טעמים ושפה ופחות רגבי עפר".
"המלה 'אדמה' מתארת יותר מאשר סתם קרקע", משכיל אותנו אתר האינטרנט של האגף לחינוך קדם יסודי במשרד החינוך. "היא מתארת את הקשר בין האדם לארץ - אדמת מולדת. מקום שאדם או עם מרגישים אליו שייכות ואפילו מוכנים להילחם על אדמה זו וליהרג למענה". זהו המסר ההחלטי שמעביר משרד החינוך לפעוטות באמצעות הגננות שלו. הקביעה הזאת לא מבהירה אם "אדמת מולדת" היא מונח כלל עולמי המתייחס לקשר שבין אדם באשר הוא לאדמתו, או שהוא מתייחס רק לאדמת ארץ ישראל. ב-1977 היו הוייטנאמים פליטים, שברחו לכאן מארץ מולדתם. גם בישראל, ארצם השנייה, שלילדיהם היא ארץ מולדת, הם עדיין פליטים. מי שנרדף שנים ארוכות חש תמיד נרדף, גם אם האדמה שמתחת לרגליו מוצקה מאין כמוה".
"חלק מפליטי וייטנאם עמם שוחחתי, מיעוטם צעירים, ביקרו שם. הם מספרים על העוני הגדול שם, על העדר מים זורמים ועל בקתות בנויות מקש, בוץ וגללי פרות. הם מספרים גם על סבתות נחמדות ודיג בנהר, אבל אף אחד מהם לא זוכר את וייטנאם במונחים של "על נהרות בבל שם ישבנו גם בכינו". הורים שחוו את זוועות המלחמה שותקים ובניהם לא מתעניינים - גם את זה אנחנו מכירים".
"סבא של טי וייט שנולדה בישראל נרצח בוייטנאם מול עיני אביה שכותב שירים בוייטנאמית שהיא לא מסוגלת לקרוא. הדס הואן, שהיא "קודם כל סינית אבל מיד אחר כך ישראלית", לא כוללת בישראליות שלה ברית עם הרי שומרון ואפילו לא עם מתחם בזל בתל אביב. כמו צעירים רבים היא מציבה דווקא את הודו בראש רשימת המקומות שבהם תרצה לחיות. כמו ישראלים רבים אין לה זיקה מיוחדת לקרקע המולדת. טוב, היא פליטה וייטנאמית, לה מותר. אבל איך אפשר להסביר את האדישות של מי שהוריו באו ארצה לבנות ולהיבנות, לנחלת אבות? אולי זו הפליטות הנצחית הטבועה בנו ואולי דורש החיבור האוטומטי בין עם לאדמה בדיקה נוספת?"
"טה טאן טאו, ילידת שדרות, ביקרה בוייטנאם כשהיתה בת 16. הזיכרון החזק שלה משם הוא ש"לא היו שם מקלחות או שירותים". סילין לאם, בת ה-27 מירושלים, היתה אמנם בוייטנאם שאותה לא ראתה קודם לכן מעולם, אבל היה זה מבחינתה ביקור משפחתי בארץ אקזוטית יותר מאשר חזרה לשורשים. אחיה סימוי, בן ה-25, עשה את המסע למזרח הרחוק כמו צעירים ישראלים רבים ששירתו בצבא. הוא היה בתאילנד אבל לא בוייטנאם השכנה. אחותו סילין מסבירה ש"וייטנאם פשוט לא מעניינת אותו". במסעדה שלהם, "דא לה תין" בירושלים, מתרגשים הוריו של סימוי לזהות אותו בתמונה מצהיבה מתוך עיתון ישן. בתצלום מ-1981 נראה פעוט נדהם, אוחז כטובע בדגל ישראל שמישהו דחף לידו".
"סילין לאם לא נכנעת להסברי בדבר הברית הנצחית בין אדם למולדת. התביעה ההרואית "מה עוד תבקשי מאתנו מכורה?" נשמעת לה מוזרה, לפחות בכל הקשור לוייטנאם. העברית שלה מצוינת, היא הרי התחנכה פה כל חייה ועכשיו היא לומדת באוניברסיטה הפתוחה. הסינית שבפיה שימושית אבל דלה. היא לא יודעת לקרוא ולכתוב בשפה זו. די במחשבה על חזרה לוייטנאם בכדי להעלות בפניה של סילין העוויה של אי רצון, שהרי בכפר של סבתה אין מים זורמים. סילין לאם היא ישראלית ופליטה גם יחד. כולנו מבינים מהי "מולדת". אלא שמולדתו של פליט היא גם המזוודה שלו. זו שלנו מונחת לעת עתה בבוידעם, אבל במצב שמיש."
