יום שבת, אוגוסט 21, 2010

ד"ר יעל מונק על "המסע של ואן"

הסרט הדוקומנטרי "המסע של ואן" יוקרן השבוע בטלויזיה הקהילתית בארצות הברית, PBS, במסגרת פסטיבל הסרטים הישראלי, המתיימר להציג בפני הקהל האמריקאי תמונת מצב מורכבת יותר של החיים בישראל. יום שלישי הקרוב בשעה 10 בערב.

ד"ר יעל מונק כתבה על סרטיו של דוקי דרור. במאמרה היא מזכירה גם את "המסע של ואן":

"המסע של ואן" נולד מתוך רעיון של הבמאית והתסריטאית ויולט שיצר ונסוב סביב דמותה של ואן, צעירה וייטנאמית המתגוררת בתל-אביב. ואן היא בת למשפחה שהגיעה לישראל כאשר החליטה המדינה להירתם למאמץ הבינלאומי להצלת אלפי הפליטים וייטנאמיים שברחו מהתופת במולדתם כשהם נדחסים לתוך סירות דייגים השטות לעבר יעד לא ידוע. מדינת ישראל ראתה במעשה זה סיוע הומניטרי מהמדרגה ראשונה שחיזק את דימויה "המערבי" והעמיד אותה בשורה אחת עם שאר הארצות שבחרו לקלוט את מוכי הגורל הוייטנאמיים. עם הגעתם זכו אותם פליטים להיקלטות בארץ, כאשר הם לומדים את השפה העברית ואת התרבות הישראלית.

בין שלל חומרי הארכיון הנדירים המופיעים בסרטו של דרור, נראים אותם פליטים וייטנאמיים מדקלמים משפטים שלמים בעברית באולפנים שקודם לכן נועדו לעולים החדשים. איש הערוץ הראשון, צדוק פרינץ, אשר הכין את הסרט "כוונות טובות" בו נראו הימים הראשונים של קהילת הפליטים בשדרות, סיפר לדרור כי נדהם לגלות שהצופים לא ראו את האירוניה שבסיטואציה המופרכת בה וייטנאמיים שוברים את שיניהם בעברית. חומרי הארכיון האלה המופיעים היום ב"מסע של ואן" מלמדים משהו על עמדתה של ישראל בזמן הושטת אותו הסיוע ההומניטרי, הניסיון להעניק לאותם פליטים מעמד דומה אך שונה מזה של העולים החדשים באותן שנים. אבל בניגוד לרבים מהעולים אשר הגיעו בשנות השמונים, השונות שלהם לבשה אופי אחר ולא ניתן היה שלא להבחין בעיניים המלוכסנות ובמבטא הכבד שאפיין את הפליטים. כך גם אביה של ואן: עשרים שנה בארץ, אב לילדים שנולדו כאן, בת ששירתה בצה"ל וכותבת את יומניה בעברית, אך ממשיך לעבוד במסעדה סינית כשהוא משוחח בעברית משובשת עם בעל הבית הישראלי.

מה אופייה של הזרות הזאת שנחרטת בגוף, שואל דוקי דרור בסרטו? את דבריו מגבות גם המילים שואן כותבת ביומנה: הרצון להפוך ביום מן הימים לישראלית לכל דבר, מבלי שישאלו אותה על מקור עיניה המלוכסנות.

מציאות הסרט מופרת בבת אחת כאשר עשרים שנה לאחר הגעתו ארצה, האב מחליט לערוך ביקור מולדת. סיבות רבות יש לביקור זה: ראשית העובדה שאדמות המשפחה נותרו שם עם הימלטותם מהמלחמה ויתכן שהגיע הזמן לתבוע חזרה את האדמה. שנית, החשש הגובר למראה בנותיו המתרחקות מהשפה והתרבות הוייטנאמית, והחשש עוד יותר גדול שביום מן הימים יהפכו לעקורות בדיוק כמוהו בעשרים השנים האחרונות. מורכבות הסיטואציה הזו באה היטב לידי ביטוי בסצינה בה משחקת צעירת הבנות בגינה ציבורית עם ג'מילה חברתה הערביה מהכיתה שם משחקת גם קבוצת בני עולים מרוסיה. על אף העובדה שהשתיים משוחחות ביניהן בעברית, זרותן לכל הסובב אותן זועקת לשמים. ועדיין זרותה של הילדה הוייטנאמית גדולה יותר, ולכן גם מאיימת יותר.

הבמאי דוקי דרור והצלם פיליפ בלאיש (שעבד עם דרור בשלושת הסרטים האחרונים שלו) מלווים את האב במסעו לוייטנאם, כשהם נחשפים לנופים פראים ועוצרי נשימה של אותה מדינה. יחד עם האב הנרגש הם מפלסים את דרכם לעיירת הולדתו. כמו פליקס מזרחי ב"טקאסים", גם אביה של ואן מזהה את ביתו ומעלה זיכרונות בפני בני משפחתו שנותרו שם ובפני צוות הסרט. במקביל הוא רושם ביומנו רשמי מסע: כמעט כל אחת מהתחנות בדרכו מעלות בו זיכרונות עבר. ואילו הסרט מעמת את הרשומות עם חומרים ארכיוניים המלחמה בוייטנאם החופפים באופן מדויק את הנאמר. מסתבר שמוצאם של חומרים אלה בקלטות הקריוקי ששומרים בפליטים הוייטנאמיים בארץ, מעין מארז ויזואלי של תולדות מולדתם האבודה.

ככל האב מתקדם במסע הוא מגלה שהשבת אדמותיו אינה עניין של מה בכך: עם חילופי השלטונות נמכרו האדמות לידיים אחרות ועכשיו עליו להוכיח את בעלותו. בנקודה זו הוא מחליט לצרף אליו את ואן, בתו האסרטיבית המצטרפת אליו לעיירה בלבוש אירופאי המסגיר את זרותה למקום. המפגש אינו פשוט כלל וכלל. בני המשפחה שנותרו במקום אמנם מחבקים אותה בחום אך מהר מאד מתגלים הבדלי המנטאליות. עשרים שנה בארץ אחרת הוא כבר עניין של חניכה שונה. נחישותה של הבת מוליכה את האב לדמויות ולמקומות שונים ברחבי אזור מגוריהם, ולאט לאט מתחוורת ההכרה בדבר אי היכולת לחזור. ביטחונה של ואן מתערער ובסופו של דבר מחליטים האב ובתו לשוב לארץ, כשהם מכירים בכישלון להשיב לעצמם את מה שהיה פעם שלהם.

שוב מומחזת הטרגדיה של העקורים: וייטנאם, ארץ הולדתם של השניים, לא הותירה מקום להולכים. האדמות לא יחזרו להיות בבעלות המשפחה אך לפחות הבת הבכורה זכתה לראות את מולדתה ולחוש את המרחק שנפער בינה לבין אדמת הולדתה. ואן ואביה וחוזרים ארצה, כל אחד מהם רושם ביומנו את רשמי המסע למולדת וכך הם משלימים עם גורל שגזר עליהם להיות רחוקים מאדמתם ומאנשיהם והפך אותם זרים למולדתם.


אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה

מה דעתכם?

Related Posts Plugin for WordPress, Blogger...