פוסט אורח: על הכתב הויטנאמי

מתן (ישראלי), מתרגם, התחיל ללמוד ויטנאמית לא מזמן. הוא חולק איתנו את גילוייו בפוסט אורח זה:

לתלמיד המתחיל זו הפתעה. לצד 5000 סמלים סינים, 72 סימנים יפניים ושלל שפות עם כתב מוזר משלהן, אתה מצפה לגלות שהשפה הוייטנאמית כתובה באותיות שמעולם לא נתקלת בהן. במקום זאת, אתה רואה את האלף-בית הלטיני המוכר והדרך ללמוד לקרוא בו קצרה מהצפוי. זה גילוי נחמד, אבל באותה נשימה מחשיד: האם כיבושי העבר מחקו מרכיב משמעותי בזהות הלאומית כמו הכתב הקלאסי? האמת שמאחורי העניין שונה ומפתיעה. 

לדוברי הוייטנאמית העתיקה לא הייתה כפי הנראה מערכת כתב, כך שההיסטוריה המתועדת הראשונה שלהם נכתבה דווקא בסינית, לאחר פלישת השכנה הגדולה מצפון. בזמן הכיבוש הפכה ידיעת קרוא וכתוב בסינית לדרך להשיג משרה ממשלתית. התפתח כתב דומה ביותר לסינית שכונה "כתב המשכילים". כמה מאות אחרי תום הכיבוש הסיני נוצרה שיטה חדשה: הפעם הסמלים הסינים שימשו להגייה פונטית של הוייטנאמית. השיטה החדשה כונתה "הכתב הדרומי" והיא הומצאה על-ידי מיסיונרים בודהיסטים שביקשו לתקשר עם האוכלוסיה. במאה ה-17 נוספה לקלחת הלשונית המערכת הראשונה בה נעשה שימוש באותיות לטיניות לכתיבה בוייטנאמית. הפעם הממציאים היו מיסיונרים נוצרים שקידמו מטרות דתיות. 

כתב יד דו-לשוני של המסיונר הצרפתי האב אלכסנדר דה רוד(ס), 1651
 בין כתבי היד הראשונים שהציגו לעולם את מערכת הכתב הויטנאמית החדשה

הכתב הלטיני נעשה רלוונטי רק במאה ה-19, עם תחילת הכיבוש הצרפתי. עד אז הסינית, עם "כתב המשכילים", המשיכה להיות שפת השלטונות, וה-"כתב הדרומי" נחשב לנחות וכמעט שלא היה בשימוש. במצב זה, וייטנאמית התקיימה כמעט רק כשפת דיבור. לכן שימוש במי מהכתבים היה סמל זיהוי חברתי: האריסטוקרטיה תיעבה את הכתב הדרומי ואילו התמיכה באותו כתב אפיינה את שונאי ההשפעה הסינית הקונפוציאנית. כשהצרפתים הגיעו הם טרפו את הקלפים: הם שמו למטרה להחדיר את שפתם לאוכלוסיה, ולימוד הוייטנאמית דרך הכתב הלטיני היה הכנה ללימוד הצרפתית. המטרה הייתה העמקת השליטה במקביל להרחקת ההשפעה הסינית, והשפה הסינית אמנם הלכה ונדחקה החוצה שעה שידע בצרפתית הפך לשער להצלחה.

תחילת המאה ה-20 התאפיינה בהתעוררות לאומית ברחבי דרום-מזרח אסיה, והמגמה לא פסחה על וייטנאם. השכלת רבים מהאינטלקטואלים הוייטנאמים החדשים אורגנה על-ידי הצרפתים עצמם, וכך הם התוודעו לערכי החירות והלאומיות האירופיים. נוצרה קבוצה קולנית שקראה לשחרור האומה מידי הקולוניאליזם ובניית ציוויליזציה עצמאית. הם היו מודעים לחשיבות הפצת רעיונותיהם בשפה מובנת. בנוסף, באקלים הלאומני שנוצר לשפות הזרות לא היה מקום – הוייטנאמים חיפשו נוסחה שתרחיק אותם מההשפעות מבחוץ.

ואז, בתפנית אירונית של ההיסטוריה, הלך הכתב הלטיני והפך לנשק במאבק הלאומי הוייטנאמי. עם השנים התגברה ההבנה אצל המשכילים שלכתב החדש פוטנציאל רב. פשטותו הפכה אותו לכלי יעיל ללימוד ההמונים, הוא סיפק דרך לחמוק מהעבר הסיני ויותר מכל, הוא היה דרך אלטרנטיבית להבעת רגשות לאומיים בוייטנאמית. מכיוון שהכתב ייצג את שפת מרבית האוכלוסייה, השפה נעשתה גורם מאחד בין מעמדות ואזורים, בניגוד למה שהיוותה בעבר. אין לבטל את חשיבותה בהתעוררות המאבק האנטי-קולוניאליסטי. ערב הכרזת העצמאות הכתב הלטיני כבר נודע בתור quoc ngu - "השפה הלאומית" - והפצתו נחשבה לפרויקט לאומי: בתקופה של פחות מעשור צומצם שיעור האנאלפביתיות מ-80% ל-30%.

מסתבר שחילופי הכתבים היו רחוקים מלהיות תוצר של השתלטות תרבותית. בסופו של דבר, מערכת עם שורשים זרים החליפה מערכת זרה אחרת. בתקופת התחזקותה החלה הוייטנאמית להיות גם בשימוש המשכילים, שחקרו והרחיבו את אוצר המילים לתחומים שלא נדונו בוייטנאמית בעבר, כך שהשיטה תרמה לסגירת הפער משפות אחרות שנחשבו בעבר לעליונות. באופן מוזר, דווקא השיטה ששורשיה היו הרחוקים ביותר מוייטנאם – מבחינה דתית, תרבותית ולשונית – היא הראשונה שהפכה את שפת העם לשפה הנחשבת ביותר. כמו תמיד, להיסטוריה יש תכניות משלה.

פוסטים קשורים:
- ארץ לא נודעת