יום שני, ינואר 31, 2011
מזל טוב לנוי וליאיר
יהודים בויטנאם
תמונה מתוך הסרט "גוט שאבעס ויטנאם"
הרב אליהו בירנבאום, ראש מכון שטראוס עמיאל להכשרת רבנים לקהילות יהודיות בתפוצות, ורב עמותת שבי ישראל העוסקת בחיפוש אחר צאצאי עם ישראל בעולם, כתב חיבור שעניינו הקהילה היהודית בויטנאם (ובאסיה בכלל) שהתפרסם באתר מכללת הרצוג ללימודי יהדות.
על ההיסטוריה של הקהילה היהודית בויטנאם הוא כותב: "מתברר שהיהודים החיים כיום בווייטנאם הם לא הראשונים אשר הגיעו לאדמתה. יש מעט התייחסויות בין דפי ההיסטוריה היהודית להתיישבות היהודית בסייגון בשנות השישים והשבעים של המאה התשע עשרה. היהודים הראשונים שביקרו בוייטנאם הגיעו ככל הנראה לאחר הקולוניזציה הצרפתית של המדינה, בחצי השני של המאה התשע עשרה. וייטנאם היתה עד מלחמת עולם השנייה חלק ממושבה צרפתית שנקראה הודו-סין,יחד עם קמבודיה ולאוס. עד 1939 מספר היהודים המוערך בכלל הקהילות של הייפונג, הנוי, סייגון וטורן באינדו-סין הצרפתית הגיע לכ-1,000 נפש".
"ב-3 באוקטובר 1940 איבדו היהודים אזרחי צרפת, על פי צו של ממשלת וישי, את מעמדם כאזרחים שווי זכויות, שבו זכו ב-21 בספטמבר 1917 לאחר מאבקים קשים. החוק האנטישמי שנחקק אז בצרפת, "חוק בנושא היהודים", יושם באינדו-סין הצרפתית על ידי המושל ז'אן דקו. בנובמבר 1940 הוגבלו היהודים למקצועות מסוימים, וביולי 1941 היה אסור לילדים יהודים להוות יותר מ-2% מתלמידי בית הספר הציבורי. עד אוקטובר 1942 פוטרו חמישה עשר עובדי ממשלה מתפקידיהם עקב היותם יהודים, ויהודים פוטרו ממקצועות רבים, החל מבנקאות ועד ביטוח, פרסום, ניהול ועסקים".
"ב-1954 קיבלה וייטנאם עצמאות מצרפת כמדינה מחולקת, עם צפון קומוניסטי ודרום קפיטליסטי. לפני עזיבת הצרפתים מנתה האוכלוסייה היהודית באינדו-סין כ-1,500 יהודים, ודווח כי רובם עזבו עם הצרפתים ולא השאירו מאחוריהם שום ארגון קהילתי יהודי מובנה. ואכן, החל משנת 1957 לא ידוע על קהילות מאורגנות של יהודים באזורים אלו".
על הקהילה היהודית העכשווית בויטנאם הוא כותב: "בשלב זה רוב היהודים רואים בווייטנאם מקום עבודה יותר מאשר בית. אולם ימים יגידו אם המצב הזמני יהפוך לקבוע, כפי שקרה לא פעם בתולדות התפוצות, כאשר קהילות שנוצרו "אד-הוק" משיקולים עסקיים הפכו לקהילות קבועות ומאורגנות."
על הקמת בית חב"ד ועל היחס ליהדות בויטנאם: "אולם למרות הגעתם של יהודים למדינה והקמת בית חב"ד, יש לזכור שהיהדות אינה דת מוכרת על ידי הממשלה הווייטנאמית. באופן חוקי אסור לקיים פעילות דתית יהודית, וככל הנראה זו אחת הסיבות לכך שבית חב"ד בהו צ'י מין סיטי נמנע מלהדליק חנוכייה בחנוכה באופן פומבי במרכז העיר, בניגוד לרוב בירות העולם, ואף אינו יכול לעת עתה לבנות מקווה טהרה ציבורי. אך אין פירוש הדבר שהיהדות מאוימת בוייטנאם: אין במדינה אנטישמיות, כפי שאינה בשאר מדינות אסיה הלא-מוסלמיות. הממשלה, שמעייניה נתונים לכלכלה, אינה צפויה להגביל את הפעילות הדתית שאינה חורגת מן המקובל עד היום".
לינקים קשורים:
יום ראשון, ינואר 30, 2011
כוסית לחג
פרופ' ד.ל. אשלימן מאוניברסיטת פיטסבורג חוקר סיפורי אגדות מרחבי העולם. באתר שלו מצאתי גם מעשיות וייטנאמיות רבות, מתוכן בחרתי לתרגם לכם מעשיה לחג, בעיבוד קל:
כוסית לחג
היה היה איש עשיר מאוד שאהב יין אורז. הוא מעולם לא חלק את היין עם משרתו ולא הציע לו אף לא כוסית קטנה אחת לטט*.
יום אחד, לקראת החג, היה עליו לנסוע אל מחוץ לעיר לרגל עסקיו. הוא הורה למשרתו "בזמן היעדרותי, עליך לשמור על התרנגול שבכלוב ועל נתח החזיר העסיסי שבמטבח. אל תניח לכלב או לחתול להתקרב אליהם. הוא הצביע על בקבוק יין האורז האהוב שלו על המדף והזהיר, "זה בקבוק הרעל שקניתי על מנת להרוג את החולדות. לא משנה מה תעשה, אל תשתה אותו".
ברגע שעזב האיש העשיר את ביתו, שחט המשרת את התרנגול ובישל אותו ואת נתח בשר החזיר לארוחת צהריים. הוא שטף את זה עם יין האורז והייתה זו לו ארוחת ראש השנה המפוארת ביותר שטעם אי פעם.
כשחזר האדון לביתו, מצא את משרתו שוכב שיכור על רצפת המטבח. הוא ניער את המשרת, העירו ודרש לדעת מה קרה לתרנגול, לבשר החזיר ולבקבוק.
"הו, אדון גדול," התייפח המשרת, "עשיתי כמיטב יכולתי כדי לשמור על האוכל שלך, אבל החתול הצליח לגנוב את בשר החזיר והכלב הרג את התרנגול. פחדתי כל כך מכעסך, עד כי החלטתי להרוג את עצמי באמצעות שתיית הרעל שקנית. לרוע מזלי, אני עדיין בחיים."
* ראש השנה הויטנאמי.
-עוד על טט, ראש השנה הויטנאמי, לחצו כאן.
יום שלישי, ינואר 25, 2011
ויטנאם: זן לטאות חדש התגלה בצלחת
אורן דותן מספר את הסיפור הנהדר הזה:
"מדען שהתיישב לאכול צהריים במסעדה מקומית בדרום-מערב וייטנאם הופתע לגלות על הצלחת זן חדש של לטאה [...] דוח מדעי מלא, המוכיח כי אכן מדובר בזן חדש המתרבה בשכפול, פורסם במגזין זוטאקסה. "מדובר בזן שלם, שהמדע פספס, שנלכד כדי להימכר כמזון במסעדות", אמר ד"ר גריסמר. "אבל זו לא לטאה שאינה מוכרת – המקומיים מכירים אותה כבר שנים".
לסיפור המלא (עברית) לחצו כאן.
לדו"ח המדעי (אנגלית) לחצו כאן.
לכתבה בנשיונל ג'יאוגרפיק (אנגלית) לחצו כאן.
יום שני, ינואר 24, 2011
אדי אדאמס, מפקד משטרה וייטנאמי מוציא להורג שבוי וייטקונג, 1968 (תצלום)
בתשס"ג נבחנו תלמידי תיכון מרחבי הארץ בבחינת בגרות בתולדות האמנות גם על התצלום הזה:
התמונה צולמה על ידי אדי אדאמס, שהיה צלם אמריקאי אשר נודע בצילום תמונותיהם של ידוענים ופוליטיקאים. במהלך עבודתו כצלם עיתונות סיקר 13 מלחמות. ב-1 בפברואר 1968, בעת שסיקר את מלחמת וייטנאם עבור סוכנות הידיעות Associated Press הוא צילם את התמונה בזכותה התפרסם בעולם – תמונתו של מפקד משטרת סייגון מוציא להורג אסיר ביריית אקדח לרקה.
אליעד בר לימד את התצלום וכתב באתר האינטרנט שלו כך:
הרקע: האירוע התרחש בוייטנאם. בשנת 1954 החליטה ועידת זנבה להעניק לוייטנאם עצמאות ולהקים מדינה מאוחדת של צפון וייטנאם ודרומה. ההחלטה זו לא יושמה, בשל הקשר של כל אחד מחלקי וייטנאם, עם אחד הגושים הגדולים העולמיים – ברית המועצות וארה"ב. בעקבות כך נפתחה מלחמת גרילה עקובה מדם בין שני חלקי וייטנאם. ב- 1966 התערבו האמריקאים באופן מסיבי במלחמה. המלחמה סוקרה בהרחבה בתקשורת העולמית.
האירוע: בצילום, מה- 1 בפברואר 1968, רואים מפקד משטרה וייטנאמי מוציא להורג שבוי מכוחות הוייטקונג. (חזית השחרור המחתרתית, שפעלה בתמיכת צפון וייטנאם). ההוצאה להורג מתרחשת בלב העיר. ידו של המפקד מושטת היישר לרקתו של השבוי, שידיו כפותות מאחורי גבו. משמאל חייל נוסף, חבוש כובע פלדה, מתבונן בהתרחשות.
עמדתו של הצלם: הצלם, שמסתובב בשטח הלחימה, נוכח ברגע ההוצאה להורג, ומתעד אותו באמצעות המצלמה. הצילום מתעד את האירוע במקום ההתרחשות. תצלום זה הפך בדיעבד לסמל לזוועות של מלחמת וייטנאם, ושימש כמנוף למתנגדי המלחמה הנוראה ההיא. במשך הזמן קיבל התצלום ערך מוסף והוצג כסמל אוניברסאלי לתוצאות האלימות והאכזריות של המלחמה. הצילום פורסם בעיתונות בארה"ב עורר זעם רב והתווסף לתנועת המחאה כנגד מעורבותה של ארה"ב במלחמת האזרחים בוייטנאם – תנועות המחאה דרשו להוציא את חיילי ארה"ב מוייטנאם.
העברת המסר: הצילום מקפיא את הרגע הדרמתי ומדגיש את האלימות הנוראה שבמלחמת וייטנאם ובמלחמות בכלל. החייל בכובע הפלדה שחולף ליד ההתרחשות המחרידה, נראה אדיש, כאילו שלגביו זהו אירוע שיגרתי.
קומפוזיציה: פתוחה וחתוכה, אלכסונית. הדמויות נראות החצי גוף בלבד. השבוי הכפות עם פניו לצופה, היורה נראה בפרופיל, מכוון את אקדחו לרקתו של הצעיר. הצלם משתמש בקלוז-אפ כדי להתמקד בפנים.
טכניקה: צילום שחור לבן
צבע: שחור לבן וכל הגוונים האפורים. צילום עיתונאי כפי שפורסם בימים ההם בעיתונות.
זהו ניתוח שטחי שאינו מלמד אותנו מה חשיבות הצילום ומדוע הפך לתמונה קאנונית של המלחמה. הסבר שסיפקה בחורה בשם הילה (?) מתיכון מכבים רעות נותן פרשנות מוצלחת יותר, לטעמי:
מניע: פוליטי. הצילום נעשה בזמן מלחמת וייטנאם, והפך לסמל לחוסר התוחלת של המלחמה. למעשה היצירה עוסקת בעימות בין הצפון לדרום בוייטנאם, ובחוסר היעילות של הנוכחות האמריקאית במקום.
תיאור היצירה: זהו תצלום חטף של עיתונאי (תצלום שחור לבן שפורסם באותה תקופה בעיתונות) שנקלע במקרב לאירוע שבו מפקד משטרה מוציא להורג, ללא משפט, שבוי מלחמה. התצלום מציג רגע במציאות שבו קצין המשטרה מכוון את אקדחו אל ראשו של נער מקומי צעיר, אשר על פי כותרת היצירה, אנו למדים כי הוא שייך לוייטקונג – מחתרת קומוניסטית מאזור צפון וייטנאם, שנתמכה על ידי ברית המועצות. חזותו של הנער אינה מסגירה כל שיוך פוליטי או צבאי. הנער פונה לעבר הצופה, ידיו קשורות מאחורי גבו ופניו מביעות פחד רב. זהו בדיוק רגע לפני פגיעת הכדור, רגע לפני שהשבוי התמוטט ומת. הקצין ניצב בפרופיל ופניו אינן מסגירות שום רגש אנושי. הסצנה כולה מתרחשת ברחוב עירוני ריק. בצד שמאל חייל נוסף חבוש כובע פלדה, מתבונן בהתרחשות.
עמדתו של הצלם: הצלם, שמסתובב בשטח הלחימה, נוכח ברגע ההוצאה להורג, ומתעד אותו באמצעות המצלמה. הצילום מתעד את האירוע במקום ההתרחשות. תצלום זה הפך בדיעבד לסמל לזוועות של מלחמת וייטנאם, ושימש כמנוף למתנגדי המלחמה הנוראה ההיא. במשך הזמן קיבל התצלום ערך מוסף והוצג כסמל אוניברסאלי לתוצאות האלימות והאכזריות של המלחמה. התצלום פורסם בעיתונות בארה"ב עורר זעם רב והתווסף לתנועת המחאה כנגד מעורבותה של ארה"ב במלחמת האזרחים בוייטנאם – תנועות המחאה דרשו להוציא את חיילי ארה"ב מוייטנאם. התצלום הפך מייד עם פרסומו לסמל למחאה בארה"ב בראש ובראשונה מפני שהצלם הפך את היוצרות והציג את חיילי הוייטקונג כקורבנות של עריצות צבאית חסרת לב. הנער בתצלום נראה חסר אונים ומעורר אהדה ורחמים, בעוד הקצין המזוהה עם הכוחות שבהן תמכה ארה"ב נראה אכזרי וחסר רגשות. הצלם מתקרב לסיטואציה אל מנת להתקרב לפניו של השבוי. ההתקרבות באמצעות "קלוז אפ" וחשיפת פניו של המוצא להורג יוצרת הזדהות של הצופה איתו. מלבד זאת, התצלום מציג שתי דמויות וייטנאמיות ואין זכר לנוכחות האמריקאית. דבר זה חיזק את התחושה כי הנוכחות האמריקאית במקום מיותרת ומעצים את הביקורת שמעביר הצלם. הצילום מקפיא את הרגע הדרמתי ומדגיש את האלימות הנוראה שבמלחמת וייטנאם ובמלחמות בכלל. החייל בכובע הפלדה שחולף ליד ההתרחשות המחרידה, נראה אדיש, כאילו שלגביו זהו אירוע שיגרתי.
ב – 1969 זכה הצלם אדי אדמס בפרס פוליצר על תצלומו המפורסם ושנה מאחור יותר ביכה את פרסומו כתוצאה מתצלום זה, מפני שטען שעשה עוול לקצין, שכן אותו שבוי הרג קודם לכן מספר אזרחים אמריקאים.דבריו של אדאמס לזכרו של הגנרל בתצלום, שפורסמו במגזין טיימס: "זכיתי בפרס פוליצר בשנת 1969 על תמונה של אדם אחד ההורג אדם אחר. שני אנשים מתו בתמונה הזו: האדם שספג את הקליע וגנרל נגויין נגוק לואן. הגנרל הרג את הווייטקונג, ואני הרגתי את הגנרל במצלמתי. עדיין צילומים הם כלי הנשק החזק ביותר בעולם. אנשים מאמינים בהם; אבל צילומים משקרים, אפילו ללא מניפולציה. הם רק חצאי-אמיתות. מה שהצילום לא אמר היה, 'מה אתה היית עושה לו אתה היית הגנרל באותו זמן באותו מקום באותו יום חם, ואתה לכדת את הבחור הרע לאחר שהוא הרג אחד, שניים או שלושה אזרחים אמריקאים?" על אף דברים אלו, עמדתו של אדאמס בזמן שצילם את התצלום ברורה למדי – הוא נקט עמדת הזדהות עם הבחור המוצא להורג.
קומפוזיציה: פתוחה – הסיטואציה חתוכה וניתן להמשיך את הסצנה בדמיון. מרכזית – ההוצאה להורג שהיא נושא התצלום ממוקמת במרכז. השבוי הכפות עם פניו לצופה, היורה נראה בפרופיל, מכוון את אקדחו לרקתו של הצעיר.
יחס למציאות: התצלום קרוב למציאות. הוא מתעד רגע ממשי כפי שנתפס בעין המצלמה.
בסרטון היו-טיוב הבא תוכלו לצפות באדי אדאמס משוחח על התצלום המפורסם:
הירשם ל-
רשומות (Atom)
