ניו יורק טיימס: כפר קטן של אמהות חד הוריות בויטנאם

הניו יורק טיימס פרסם כתבה על כפר קטן בויטנאם שמשך את תשומת לב התקשורת כשגילו שהנשים בכפר בחרו להפוך לאמהות חד הוריות. בלי גברים ובלי עזרה הן מנהלות משק בית מטריארכלי, מגדלות תוצרת חקלאית וילדים.

לסיפור המלא לחצו כאן.

ויטנאם: הִגַּעְתְּ לגיל 14? זה הזמן לגלח את הגבות

אסתל ויוסי טסטסה, ידיעות אחרונות (טבע הדברים): כל בת משבט הזאו האדום צריכה לגלח פרט לשיער שמעל עיניה, גם את השיער שבקדמת ראשה בהגיעה לגיל הנעורים - שלב שבו היא גם מתחילה לעזור במלאכת הבישול בבית. ביקור בשבט אחד מני רבים, שלו פולקלור יחיד ומיוחד. חלק שני ואחרון

שבט המונג השחור בצפון וייאטנם נחשב לגדול מבין שבטי אזור סא-פא. בני השבט גרים בבתי עץ ורובם עובדים בשדות האורז. עם סלילת הכבישים ופתיחת האזור לתיירות עברו חלקם, בעיקר הנשים, לעבוד בהדרכת תיירים, במכירת מוצרים אותנטיים ובאירוח בבתים. נפתחו גם מסעדות ובתי קפה המציעים מאכלים אותנטיים.

בני המונג השחור (כמו שאר השבטים) לובשים בגדים שהם אורגים ותופרים בעצמם. הבדים נצבעים באינדיגו כהה, ולאחר מכן הנשים רוקמות עליהם דוגמאות צבעוניות. עקב הצביעה הידנית צבועות כפות ידיהן וציפורניהן של נשות המונג השחור באינדיגו.

הנשים עונדות עגילים מגיל צעיר. ככל שחולפות השנים משקלם של העגילים גדל וכן מספרם. קל להבחין בנערה צעירה שלאוזניה עגיל קטן ובאישה בוגרת שלאוזניה שלושה-ארבעה עגילים כבדים, מה שמביא להתארכות התנוך באופן בולט במיוחד.

לשבט יש שמאן שאליו פונים לייעוץ ולטיפול רפואי, והוא בודק ומחליט אם הבעיה קשורה לרוחות או לגוף ונותן את הטיפול המתאים. כאשר הטיפול עוזר, חוזרים לשמאן כדי להודות לו ומעניקים לו מתנות. ברכות השמאן נכתבות על דפים לבנים ואדומים כדי לגרש את הרוחות הרעות. לאחר הטיפול שורפים את הדפים. במקרים מסוימים השמאן מחליט שהמשפחה צריכה הגנה מיוחדת, והוא כותב ברכות שהמשפחה תולה סביב הכניסה לבית. מטרת ברכות אלה היא להרחיק רוחות רעות ואורחים שמחשבות רעות בלבם.

בעבר התקיימו נישואים רק בתוך אותו השבט, אך ב-15 השנים האחרונות מתקיימים גם נישואים בין-שבטיים. החברה היא בעיקרה מונוגמית, למעט מקרים בודדים של פוליגמיה. החתונה נערכת על ידי המנהיג הראשי, ויש צורך ברישיון. מקרי גירושין אינם שכיחים, אך כאשר האישה רוצה להיפרד מבעלה על משפחתה להחזיר את המוהר למשפחת החתן. אם זוג נפגש באקראי ומתאהב, הקשר נשמר בסתר מפני המשפחות מחשש לאלימות כלפי האישה.

לקריאת הכתבה במלואה לחצו כאן

מפגש קטן

הקיץ הגיע. סוף סמסטר. הסטודנטים הויטנאמים לחקלאות הגיעו בשבוע שעבר לבית אבי, התארחו אצלו לארוחה ויטנאמית אחרונה לפני שהם עולים למטוס וחוזרים חזרה למולדת.

במהלך סופה"ש בו שהו בבית אבי, גילה אחד מהסטודנטים שאבי ישב עם אביו בכלא הויטנאמי בתקופה שבין 1963-1965. מיד ביקש הסטודנט לשמוע מאבי סיפורי מלחמה ואופי ועל מעללי אביו בכלא.

אני מצידי למדתי - שגם הויטנאמים הצעירים בויטנאם של ימינו אינם יודעים הרבה על קורות הוריהם בזמן המלחמה, ולהם עוד יש את יתרון השפה והבית. בקיצור - נרגעתי. עוד יש תקווה להשלמת הפערים ההיסטוריים.

 

רוני אפרת: להיות ילדה ויטנאמית מאומצת בישראל

רוני אפרת (12) נולדה בויטנאם ואומצה בינקותה על ידי הורים ישראלים. בפוסט המרגש הזה היא מספרת על געגועים להורים ביולוגיים שאינה זוכרת ועל החיים כילדה קצת שונה בישראל:

שלום, שמי רוני אפרת, נולדתי בויטנאם ואומצתי על ידי זוג ישראלי. בחרתי לכתוב כתבה זו מכיוון שאכפת לי מויטנאם, אכפת לי מהוריי, ואכפת לי מעצמי. אני רוצה לספר לכם על חיי כילדה מאומצת מויטנאם ועל התשוקה שלי ללמוד עוד ועוד על ויטנאם.

להיות ילדה מאומצת זה לא דבר קל, בייחוד בגלל ההורים הביולוגיים. אתה מרגיש שהם לא רוצים אותך אבל אתה יודע שהם כן, אתה יודע שהם אוהבים אותך ואם הייתה להם אפשרות לגדל אותך זה מה שהם היו עושים, אבל אחרי כל זה אתה כבר מבולבל לגמרי.

מכיוון שאני לא יכולה לפגוש את הוריי אני מאוד עצובה ואף פגועה בגלל שהם לא נתנו לי את שמם. הוריי השאירו אותי מלאה בשאלות: מי נתן לי את שמי, אתם או בית החולים? איפה אתם עכשיו? מה שמכם? למה לא גידלתם אותי? אתם אוהבים אותי? איך זה בויטנאם? איך אתם מרגישים אחרי שנתתם אותי לאימוץ?

לפעמים, בשל געגועיי, אני מדברת אל הוריי לפני השינה, בלב, בלי שאף אחד שומע ואני מספרת להם כל מה שעובר עליי ומדמיינת מה הם עשויים לומר לי. לפעמים אני מנסה אפילו לנסות לדמיין איך הם נראים, מרגישים, מתנהגים, ומה האישיות שלהם. אני מדמיינת אותם נחמדים, חמודים וכאלה שאכפת להם מאחרים - בדיוק כמוני.

חלק מלהיות ילדה מאומצת מויטנאם בישראל הוא שלפעמים אנשים מתבלבלים וחושבים שאני סינית, קוריאנית, יפנית או תאילנדית, אך כל זה לא באשמתם כי הם לא מכירים את ויטנאם ואף פעם לא היו בה. אם זה לא ככה, אז הם סתם התבלבלו, ואם תגידו להם מאיפה אתם אז הכול יסתדר.

לפעמים אני מרגישה שאני חייבת למצוא את הוריי, כי אני חושבת שאם אני אפגוש אותם החיים שלי יהיו שונים לגמרי ואפילו טובים יותר. לא ארגיש שונה, פחות שייכת, יותר כהת עור, יותר נמוכה מהסביבה שלי (מכיוון שבויטנאם רוב האנשים נמוכים).

כל הדברים האלה מקשים על חיי, אך אם מסתכלים על זה מזווית שונה רואים שיש בזה גם יתרונות כגון: להרגיש מיוחד או שונה בצורה טובה, להיות אמיץ ולהתגבר על הגעגועים להורים, להרגיש שאתה בא ממקום מיוחד מאוד, לדעת שעכשיו אתה גר במקום שרוב הויטנאמים לא היו בו, וליהנות מהחיים כפי שהם (עם הורים ביולוגיים או בלעדיהם).

שלכם,
רוני אפרת (לאן-ני נוין, Lan-Ni Nguyen)