התמונה צולמה על ידי אדי אדאמס, שהיה צלם אמריקאי אשר נודע בצילום תמונותיהם של ידוענים ופוליטיקאים. במהלך עבודתו כצלם עיתונות סיקר 13 מלחמות. ב-1 בפברואר 1968, בעת שסיקר את מלחמת וייטנאם עבור סוכנות הידיעות Associated Press הוא צילם את התמונה בזכותה התפרסם בעולם – תמונתו של מפקד משטרת סייגון מוציא להורג אסיר ביריית אקדח לרקה.
אליעד בר לימד את התצלום וכתב באתר האינטרנט שלו כך:
הרקע: האירוע התרחש בוייטנאם. בשנת 1954 החליטה ועידת זנבה להעניק לוייטנאם עצמאות ולהקים מדינה מאוחדת של צפון וייטנאם ודרומה. ההחלטה זו לא יושמה, בשל הקשר של כל אחד מחלקי וייטנאם, עם אחד הגושים הגדולים העולמיים – ברית המועצות וארה"ב. בעקבות כך נפתחה מלחמת גרילה עקובה מדם בין שני חלקי וייטנאם. ב- 1966 התערבו האמריקאים באופן מסיבי במלחמה. המלחמה סוקרה בהרחבה בתקשורת העולמית.
האירוע: בצילום, מה- 1 בפברואר 1968, רואים מפקד משטרה וייטנאמי מוציא להורג שבוי מכוחות הוייטקונג. (חזית השחרור המחתרתית, שפעלה בתמיכת צפון וייטנאם). ההוצאה להורג מתרחשת בלב העיר. ידו של המפקד מושטת היישר לרקתו של השבוי, שידיו כפותות מאחורי גבו. משמאל חייל נוסף, חבוש כובע פלדה, מתבונן בהתרחשות.
עמדתו של הצלם: הצלם, שמסתובב בשטח הלחימה, נוכח ברגע ההוצאה להורג, ומתעד אותו באמצעות המצלמה. הצילום מתעד את האירוע במקום ההתרחשות. תצלום זה הפך בדיעבד לסמל לזוועות של מלחמת וייטנאם, ושימש כמנוף למתנגדי המלחמה הנוראה ההיא. במשך הזמן קיבל התצלום ערך מוסף והוצג כסמל אוניברסאלי לתוצאות האלימות והאכזריות של המלחמה. הצילום פורסם בעיתונות בארה"ב עורר זעם רב והתווסף לתנועת המחאה כנגד מעורבותה של ארה"ב במלחמת האזרחים בוייטנאם – תנועות המחאה דרשו להוציא את חיילי ארה"ב מוייטנאם.
העברת המסר: הצילום מקפיא את הרגע הדרמתי ומדגיש את האלימות הנוראה שבמלחמת וייטנאם ובמלחמות בכלל. החייל בכובע הפלדה שחולף ליד ההתרחשות המחרידה, נראה אדיש, כאילו שלגביו זהו אירוע שיגרתי.
קומפוזיציה: פתוחה וחתוכה, אלכסונית. הדמויות נראות החצי גוף בלבד. השבוי הכפות עם פניו לצופה, היורה נראה בפרופיל, מכוון את אקדחו לרקתו של הצעיר. הצלם משתמש בקלוז-אפ כדי להתמקד בפנים.
טכניקה: צילום שחור לבן
צבע: שחור לבן וכל הגוונים האפורים. צילום עיתונאי כפי שפורסם בימים ההם בעיתונות.
זהו ניתוח שטחי שאינו מלמד אותנו מה חשיבות הצילום ומדוע הפך לתמונה קאנונית של המלחמה. הסבר שסיפקה בחורה בשם הילה (?) מתיכון מכבים רעות נותן
פרשנות מוצלחת יותר, לטעמי:
מניע: פוליטי. הצילום נעשה בזמן מלחמת וייטנאם, והפך לסמל לחוסר התוחלת של המלחמה. למעשה היצירה עוסקת בעימות בין הצפון לדרום בוייטנאם, ובחוסר היעילות של הנוכחות האמריקאית במקום.
תיאור היצירה: זהו תצלום חטף של עיתונאי (תצלום שחור לבן שפורסם באותה תקופה בעיתונות) שנקלע במקרב לאירוע שבו מפקד משטרה מוציא להורג, ללא משפט, שבוי מלחמה. התצלום מציג רגע במציאות שבו קצין המשטרה מכוון את אקדחו אל ראשו של נער מקומי צעיר, אשר על פי כותרת היצירה, אנו למדים כי הוא שייך לוייטקונג – מחתרת קומוניסטית מאזור צפון וייטנאם, שנתמכה על ידי ברית המועצות. חזותו של הנער אינה מסגירה כל שיוך פוליטי או צבאי. הנער פונה לעבר הצופה, ידיו קשורות מאחורי גבו ופניו מביעות פחד רב. זהו בדיוק רגע לפני פגיעת הכדור, רגע לפני שהשבוי התמוטט ומת. הקצין ניצב בפרופיל ופניו אינן מסגירות שום רגש אנושי. הסצנה כולה מתרחשת ברחוב עירוני ריק. בצד שמאל חייל נוסף חבוש כובע פלדה, מתבונן בהתרחשות.
עמדתו של הצלם: הצלם, שמסתובב בשטח הלחימה, נוכח ברגע ההוצאה להורג, ומתעד אותו באמצעות המצלמה. הצילום מתעד את האירוע במקום ההתרחשות. תצלום זה הפך בדיעבד לסמל לזוועות של מלחמת וייטנאם, ושימש כמנוף למתנגדי המלחמה הנוראה ההיא. במשך הזמן קיבל התצלום ערך מוסף והוצג כסמל אוניברסאלי לתוצאות האלימות והאכזריות של המלחמה. התצלום פורסם בעיתונות בארה"ב עורר זעם רב והתווסף לתנועת המחאה כנגד מעורבותה של ארה"ב במלחמת האזרחים בוייטנאם – תנועות המחאה דרשו להוציא את חיילי ארה"ב מוייטנאם. התצלום הפך מייד עם פרסומו לסמל למחאה בארה"ב בראש ובראשונה מפני שהצלם הפך את היוצרות והציג את חיילי הוייטקונג כקורבנות של עריצות צבאית חסרת לב. הנער בתצלום נראה חסר אונים ומעורר אהדה ורחמים, בעוד הקצין המזוהה עם הכוחות שבהן תמכה ארה"ב נראה אכזרי וחסר רגשות. הצלם מתקרב לסיטואציה אל מנת להתקרב לפניו של השבוי. ההתקרבות באמצעות "קלוז אפ" וחשיפת פניו של המוצא להורג יוצרת הזדהות של הצופה איתו. מלבד זאת, התצלום מציג שתי דמויות וייטנאמיות ואין זכר לנוכחות האמריקאית. דבר זה חיזק את התחושה כי הנוכחות האמריקאית במקום מיותרת ומעצים את הביקורת שמעביר הצלם. הצילום מקפיא את הרגע הדרמתי ומדגיש את האלימות הנוראה שבמלחמת וייטנאם ובמלחמות בכלל. החייל בכובע הפלדה שחולף ליד ההתרחשות המחרידה, נראה אדיש, כאילו שלגביו זהו אירוע שיגרתי.
ב – 1969 זכה הצלם אדי אדמס בפרס פוליצר על תצלומו המפורסם ושנה מאחור יותר ביכה את פרסומו כתוצאה מתצלום זה, מפני שטען שעשה עוול לקצין, שכן אותו שבוי הרג קודם לכן מספר אזרחים אמריקאים.דבריו של אדאמס לזכרו של הגנרל בתצלום, שפורסמו במגזין טיימס: "זכיתי בפרס פוליצר בשנת 1969 על תמונה של אדם אחד ההורג אדם אחר. שני אנשים מתו בתמונה הזו: האדם שספג את הקליע וגנרל נגויין נגוק לואן. הגנרל הרג את הווייטקונג, ואני הרגתי את הגנרל במצלמתי. עדיין צילומים הם כלי הנשק החזק ביותר בעולם. אנשים מאמינים בהם; אבל צילומים משקרים, אפילו ללא מניפולציה. הם רק חצאי-אמיתות. מה שהצילום לא אמר היה, 'מה אתה היית עושה לו אתה היית הגנרל באותו זמן באותו מקום באותו יום חם, ואתה לכדת את הבחור הרע לאחר שהוא הרג אחד, שניים או שלושה אזרחים אמריקאים?" על אף דברים אלו, עמדתו של אדאמס בזמן שצילם את התצלום ברורה למדי – הוא נקט עמדת הזדהות עם הבחור המוצא להורג.
קומפוזיציה: פתוחה – הסיטואציה חתוכה וניתן להמשיך את הסצנה בדמיון. מרכזית – ההוצאה להורג שהיא נושא התצלום ממוקמת במרכז. השבוי הכפות עם פניו לצופה, היורה נראה בפרופיל, מכוון את אקדחו לרקתו של הצעיר.
יחס למציאות: התצלום קרוב למציאות. הוא מתעד רגע ממשי כפי שנתפס בעין המצלמה.
בסרטון היו-טיוב הבא תוכלו לצפות באדי אדאמס משוחח על התצלום המפורסם:
