רוני אפרת (12) נולדה בויטנאם ואומצה בינקותה על ידי הורים ישראלים. בפוסט המרגש הזה היא מספרת על געגועים להורים ביולוגיים שאינה זוכרת ועל החיים כילדה קצת שונה בישראל:
שלום, שמי רוני אפרת, נולדתי בויטנאם ואומצתי על ידי זוג ישראלי. בחרתי לכתוב כתבה זו מכיוון שאכפת לי מויטנאם, אכפת לי מהוריי, ואכפת לי מעצמי. אני רוצה לספר לכם על חיי כילדה מאומצת מויטנאם ועל התשוקה שלי ללמוד עוד ועוד על ויטנאם.
להיות ילדה מאומצת זה לא דבר קל, בייחוד בגלל ההורים הביולוגיים. אתה מרגיש שהם לא רוצים אותך אבל אתה יודע שהם כן, אתה יודע שהם אוהבים אותך ואם הייתה להם אפשרות לגדל אותך זה מה שהם היו עושים, אבל אחרי כל זה אתה כבר מבולבל לגמרי.
מכיוון שאני לא יכולה לפגוש את הוריי אני מאוד עצובה ואף פגועה בגלל שהם לא נתנו לי את שמם. הוריי השאירו אותי מלאה בשאלות: מי נתן לי את שמי, אתם או בית החולים? איפה אתם עכשיו? מה שמכם? למה לא גידלתם אותי? אתם אוהבים אותי? איך זה בויטנאם? איך אתם מרגישים אחרי שנתתם אותי לאימוץ?
לפעמים, בשל געגועיי, אני מדברת אל הוריי לפני השינה, בלב, בלי שאף אחד שומע ואני מספרת להם כל מה שעובר עליי ומדמיינת מה הם עשויים לומר לי. לפעמים אני מנסה אפילו לנסות לדמיין איך הם נראים, מרגישים, מתנהגים, ומה האישיות שלהם. אני מדמיינת אותם נחמדים, חמודים וכאלה שאכפת להם מאחרים - בדיוק כמוני.
חלק מלהיות ילדה מאומצת מויטנאם בישראל הוא שלפעמים אנשים מתבלבלים וחושבים שאני סינית, קוריאנית, יפנית או תאילנדית, אך כל זה לא באשמתם כי הם לא מכירים את ויטנאם ואף פעם לא היו בה. אם זה לא ככה, אז הם סתם התבלבלו, ואם תגידו להם מאיפה אתם אז הכול יסתדר.
לפעמים אני מרגישה שאני חייבת למצוא את הוריי, כי אני חושבת שאם אני אפגוש אותם החיים שלי יהיו שונים לגמרי ואפילו טובים יותר. לא ארגיש שונה, פחות שייכת, יותר כהת עור, יותר נמוכה מהסביבה שלי (מכיוון שבויטנאם רוב האנשים נמוכים).
כל הדברים האלה מקשים על חיי, אך אם מסתכלים על זה מזווית שונה רואים שיש בזה גם יתרונות כגון: להרגיש מיוחד או שונה בצורה טובה, להיות אמיץ ולהתגבר על הגעגועים להורים, להרגיש שאתה בא ממקום מיוחד מאוד, לדעת שעכשיו אתה גר במקום שרוב הויטנאמים לא היו בו, וליהנות מהחיים כפי שהם (עם הורים ביולוגיים או בלעדיהם).
שלכם,
רוני אפרת (לאן-ני נוין, Lan-Ni Nguyen)
להיות ילדה מאומצת זה לא דבר קל, בייחוד בגלל ההורים הביולוגיים. אתה מרגיש שהם לא רוצים אותך אבל אתה יודע שהם כן, אתה יודע שהם אוהבים אותך ואם הייתה להם אפשרות לגדל אותך זה מה שהם היו עושים, אבל אחרי כל זה אתה כבר מבולבל לגמרי.
מכיוון שאני לא יכולה לפגוש את הוריי אני מאוד עצובה ואף פגועה בגלל שהם לא נתנו לי את שמם. הוריי השאירו אותי מלאה בשאלות: מי נתן לי את שמי, אתם או בית החולים? איפה אתם עכשיו? מה שמכם? למה לא גידלתם אותי? אתם אוהבים אותי? איך זה בויטנאם? איך אתם מרגישים אחרי שנתתם אותי לאימוץ?
לפעמים, בשל געגועיי, אני מדברת אל הוריי לפני השינה, בלב, בלי שאף אחד שומע ואני מספרת להם כל מה שעובר עליי ומדמיינת מה הם עשויים לומר לי. לפעמים אני מנסה אפילו לנסות לדמיין איך הם נראים, מרגישים, מתנהגים, ומה האישיות שלהם. אני מדמיינת אותם נחמדים, חמודים וכאלה שאכפת להם מאחרים - בדיוק כמוני.
חלק מלהיות ילדה מאומצת מויטנאם בישראל הוא שלפעמים אנשים מתבלבלים וחושבים שאני סינית, קוריאנית, יפנית או תאילנדית, אך כל זה לא באשמתם כי הם לא מכירים את ויטנאם ואף פעם לא היו בה. אם זה לא ככה, אז הם סתם התבלבלו, ואם תגידו להם מאיפה אתם אז הכול יסתדר.
לפעמים אני מרגישה שאני חייבת למצוא את הוריי, כי אני חושבת שאם אני אפגוש אותם החיים שלי יהיו שונים לגמרי ואפילו טובים יותר. לא ארגיש שונה, פחות שייכת, יותר כהת עור, יותר נמוכה מהסביבה שלי (מכיוון שבויטנאם רוב האנשים נמוכים).
כל הדברים האלה מקשים על חיי, אך אם מסתכלים על זה מזווית שונה רואים שיש בזה גם יתרונות כגון: להרגיש מיוחד או שונה בצורה טובה, להיות אמיץ ולהתגבר על הגעגועים להורים, להרגיש שאתה בא ממקום מיוחד מאוד, לדעת שעכשיו אתה גר במקום שרוב הויטנאמים לא היו בו, וליהנות מהחיים כפי שהם (עם הורים ביולוגיים או בלעדיהם).
שלכם,
רוני אפרת (לאן-ני נוין, Lan-Ni Nguyen)
שלום רוני
השבמחקשמחתי לקרוא את הפוסט.גם לי בת מאומצת מויטנאם,כיום בת 13 וכמה חודשים.
אנחנו מהצפון
חפשי את ההורים שלך, בעידן שלנו קרוב לוודאי שתוכלי לאתר אותם. הישר כח.
השבמחק