במסגרת שיטוטיי האקדמיים באינטרנט מצאתי היום בלוס אנג'לס טיימס את
הפוסט של קרוליין קלוג המביאה את סיפורו של דוויד הת'ר, אספן פוסטרים. הת'ר טייל בויטנאם ובהנוי מצא חנות שהייתה לו למערת אוצר ("מערת אלדין" קרא לה) לפוסטרים ויטנאמים מתקופת המלחמה. הוא רכש את הפוסטרים שמצא, איגד אותם ודאשתקד הוציא ספר שנקרא "
פוסטרים ויטנאמים".
פוסטר תעמולה צפון-ויטנאמי המציג אישה ובנה עולצים על "שחרור סייגון". באפריל 1975 עזבו אחרוני האמריקאים את אדמת ויטנאם וצבא הצפון כבש את הדרום. שבוע לאחר הכיבוש הרשמי שינו הצפון-ויטנאמים את שמה של סייגון ל-הוצ'ימין סיטי ועל ויטנאם הדרומית נכפה שורה של צעדי חינוך מחדש, שנועד "להחזירם" לחיק הקומוניזם. במסגרת סדרת חינוך מחדש זו, נתלו ברחבי ויטנאם שורה של פוסטרים מגמתיים ששאפו ליצור זיכרון לאומי חדש של ניצחון קולקטיבי, לא "נפילת סייגון" או "כיבוש הצפון את הדרום", אלא "שחרור ויטנאם מהאימפריאליזם האמריקאי".
עוד רואים בפוסטר את תושבי דרום ויטנאם המקבלים בברכה את לוחמי הויאט קונג הצפון-ויטנאמים, ודגלים המתנופפים באוויר בשמחה. המבנה בפוסטר המככב ברקע הפוסטר הוא מבנה "ארמון האיחוד", שבתקופת המלחמה שימש את ממשלת דרום ויטנאם. עד היום עומדים בחזית בניין זה שני הטנקים שפרצו את שערי הארמון כסמל ניצחון.
לא ברור מאיזו שנה הפוסטר הזה ומי עומד מאחוריו. ככל הנראה מדובר בפוסטר תעמולה צפון-ויטנאמי. הטקסט בתמונה קורא "סולידריות, היה נכון להילחם, להגן על המולדת". מה שמעניין הוא שכל הלוחמים בפוסטר הן בעצם לוחמות: נשים ויטנאמיות האוחזות בכלי נשק שונים: מטולי טילי כתף ותתי מקלעים. במהלך מלחמת ויטנאם אכן השתתפו נשים בלחימה אקטיבית והיו שותפות מלאות בקרבות ההיסטוריים.
כל אישה מייצגת ויטנאמית מאזור שונה של ויטנאם. אוכלוסיית ויטנאם מורכבת מערב רב של מיעוטים אתניים (בין 50-70 קבוצות אתניות שונות). גם כאן מטרת הפוסטר ככל הנראה ליצור זיכרון לאומי קולקטיבי של לחימה משותפת נגד אוייב אחד. בנדיקט אנדרסון בספרו "
קהילות מדומיינות" טוען שכל לאום הוא לאום מדומיין. המושג "קהילה מדומיינת" משמש את אנדרסון לתאר קבוצות אנשים גדולות, המאוחדות סביב רעיון מלכד אשר גורם להן לפעול כקהילה, למרות שבפועל הקשר והדמיון בין הפרטים המרכיבים אותן, וקבוצות פרטים בתוכן, מזעריים או לא קיימים כלל.
ב-26 באפריל 1981, מיד לאחר אישור החוקה הויטנאמית מתקיימות בחירות חדשות למועצה הלאומית הכללית. הטקסט דוחק בציבור וקורא לבוחרים ללכת להצביע בשמחה. ספרו של נגויין ואן קאן "ויטנאם תחת השלטון הקומוניסטי 1975-1982" מספר על הדו"ח מטעם הממשלה, שהתפרסם לאחר הבחירות ובו נמסר על הצלחה מסחררת למסע הבחירות. אחוז המצביעים עמד על 97%.
הפוסטר מציג בקדמתו שתי נשים המניפות אל על זרי פרחים (זרי ניצחון?) וברקע קהל המורכב מ-מה שנראה כמו חיילים, אקדמאים, פועלים ועוד. ואן קאן מוסר: "614 מועמדים התחרו על 496 מושבים. כל מנהיגי המפלגה והמדינה נבחרו באופן אוטומטי. הרכב הנבחרים היה כדלקמן: 100 מתוכם היו פועלים, 98 חקלאים קולקטיבים, 49 חיילים, 121 פעילים ועסקנים פוליטיים, 110 אינטלקטואלים סוציאליסטיים, 15 מן האצולה הויטנאמית ונציגי קבוצות שונות, 9 חברי קואופורטיב. מתוך כל אלו - 108 היו נשים. 90 מהנבחרים היו צעירים בטווח הגילאים 21-35, 73 היו בני מיעוטים אתניים".
